נשיא המדינה לשעבר,
משה קצב, לא ישוחרר בניכוי שליש ממאסרו. כך החליטה (יום ד', 6.4.16) ועדת השחרורים הפועלת בבית הכלא מעשיהו. בראש הוועדה עומד השופט בדימוס
משה מכליס וחברות בה הקרימינולוגית חנה גורדון והפסיכותרפיסטית חניתה לאופר-פישר.
"האסיר תופס עצמו כקורבן, עסוק בהאשמת גורמים חיצוניים במצבו, מתנהל עדיין בצורה כוחנית ועסוק בעצמו, בצרכיו, בהפסדיו ובמחיר שהוא ומשפחתו שילמו בלבד. גם לאור שאלות הוועדה, לא הביע האסיר חרטה ו/או אמפתיה כלפי נפגעות העבירה, אלא חזר וציין את המחיר הכבד שהוא שילם ומשלם", אומרת הוועדה. "זכותו של אסיר לדבוק בחפותו ולהמשיך להאמין שהינו חף מפשע. אולם, מצב זה מונע מהאסיר שבפנינו, כל אפשרות להתחלה של הפנמה ומכאן התחלה של טיפול".
קצב החל לרצות בדצמבר 2011 עונש של שבע שנות מאסר לאחר שהורשע באונס, מעשים מגונים והטרדה מינית. התנהגותו הייתה למופת והמחלוקת בין סניגוריו לבין הפרקליטות התמקדה בכך שהוא לא הביע חרטה ולא השתלב בתוכנית שיקום, שכן קצב ממשיך לטעון לחפותו.
הסניגורים טענו, כי הבעת חרטה אינה תנאי לשחרור אלא רק דרך להפחתת המסוכנות - וזו אינה קיימת במקרה של קצב, שכן קורבנותיו היו נשים שעבדו במחיצתו בתפקידיו הציבוריים. הפרקליטות סבורה, כי כל עבריין מין חייב להביע חרטה כתנאי מוקדם לשחרור בתום ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו.
הוועדה אומרת: "בפנינו אסיר המכחיש את העבירות שביצע, שממשיך וטוען לחפותו למרות פסקי הדין בעניינו, וממשיך להיות עסוק בהוכחת חפותו כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדבריו בפנינו, כאילו ולא היה כלל הליך משפטי, והוא ממשיך אותו גם היום, מדובר במי שלא עבר כל טיפול סביב העבירות שביצע, למעט אותן מסגרות חינוכיות. בתי המשפט קבעו מפורשות שמדובר בעבירות חמורות וציינו את חומרת הפגיעה בקורבנות והפגיעה בנפשן.
"נפגעות העבירה הביעו עמדתן לשלילה בפני הוועדה, גורמי הטיפול הביעו את עמדתן בחוות הדעת השונות. לדעת חברי הוועדה לא יהיה בכוחה של התוכנית הפרטית למנוע המשך התנהלות לקויה, עיסוק אובססיבי בחפותו, ואולי גם המשך פגיעה בנפגעות העבירה, ולא יהא בה למנוע את אותו סיכון שנקבע בחוות הדעת כלפי נשים".
בסיכום אומרת הוועדה: "שחרורו של האסיר שבפנינו, כאשר הוא מכחיש את העבירה, כאשר לא עבר כל טיפול במהלך מאסרו, למעט אותם קורסים במסגרת החינוך, יהווה פגיעה של ממש באמון הציבור".
על החלטת ועדת השחרורים ניתן לערער לבית המשפט המחוזי מרכז, ועל פסק דינו של זה - לבית המשפט העליון. בתי המשפט אינם מסתפקים בבחינת סבירות ההחלטה מבחינת הדרך בה התקבלה, אלא בודקים אותה גם לגופה ולעיתים מביאים בחשבון את חומרת העבירות ואת הפגיעה האפשרית באמון הציבור אם האסיר ישוחרר או לא ישוחרר בניכוי שליש ממאסרו.
