בג"ץ דחה (יום ה', 21.4.16) את העתירה נגד החוק הקובע, כי ניתן לחייב אדם לפרוש בגיל 67. ההחלטה ניתנה פה אחד בידי הרכב של שבעה שופטים בראשות הנשיאה,
מרים נאור, שגם כתבה את חוות הדעת העיקרית.
פרופ'
משה גביש, פרופ' מרדכי שגב ופרופ' אסא כשר טענו בעתירתם, כי מדובר באפליה פסולה מחמת גיל, אך בג"ץ קבע שהחוק (סעיף 4 לחוק הפרישה משנת 2004) הוא חוקתי ומידתי. לדברי נאור, אכן פרישה כפויה מחמת גיל אכן פוגעת בזכות לשוויון המוגנת בחוק יסוד
כבוד האדם וחרותו, שכן מדובר בקביעה שרירותית וכוללנית של גיל שאינה מביאה בחשבון את כישוריו ויכולתו של העובד הספציפי.
תכליות ראויות לאחר מכן בחנה נאור האם הוראה זו עומדת בתנאי פסקת ההגבלה, לאמר: היא נעשית לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. נאור מציינת את מטרותיו של הסעיף, ובהן הגנה על כבודם של עובדים ושיפור הביטחון התעסוקתי עד לגיל הפרישה; מתן אפשרות למעסיק לנהל את כוח האדם; וקידום הגינות בין-דורית - שילובם וקידומם של עובדים חדשים במקומות עבודה בהם מספר המשרות מוגבל. כל אלו, קבעה נאור, הן תכליות ראויות ומיועדות להגן על זכויותיהן של קבוצות שונות ועל האינטרס של המשק בכללותו.
בהמשך קובעת נאור, כי הפגיעה בשוויון במקרה זה היא מידתית: קיימת זיקה רציונלית בין מטרות החוק לבין הדרך בה הוא מבקש להשיג אותן; לא ניתן היה להשיג אותן בדרך החילופית שהציעו העותרים - בחינה תפקודית אישית של כל עובד; המעסיק חייב לבחון את בקשתו של העובד להמשיך לעבוד אחרי גיל 67, וגם בכך יש מענה אינדיבידואלי; והמחוקק היה רשאי לבחור את מודל הגיל ולהעדיפו על פני המודל התפקודי.
נאור מוסיפה, כי לא ניתן לשקול פתרונות חלופיים לפרישת החובה מבלי להתחשב בתמונה הכוללת. יש לשקול את צרכי העובדים, צרכי המעסיקים וההשפעות על היקף תעסוקת המבוגרים. בה בעת, אין להתעלם מהזיקה הקיימת בין הגיל שבו זכאי עובד לפרוש לגמלאות עם הפנסיה שצבר לבין גיל פרישת החובה. העלאת גיל פרישת החובה או ביטולו כליל עשויים להוביל, בטווח הארוך, להעלאת גיל הזכאות לקבלת גמלה. מדברים אלה נובע, כי עיצוב הסדרי פרישה לגמלאות מעורר בעיות "רב-קודקודיות", אשר בהן לא יטה בית המשפט להתערב, מסבירה נאור.
המשנה לנשיאה,
אליקים רובינשטיין, אומר שהשיטה שנקבעה בישראל דומה לזו הנהוגה במדינות אחרות, בעוד שלשיטה הנהוגה בארה"ב ובאנגליה יש חסרונות בלתי מבוטלים. לצד זאת הוא אומר, כי יש מקום שהגורמים הרלוונטיים יבחנו מדי עשור, לכל היותר, את גיל הפרישה הקונקרטי, והאם יש בנסיבות המשתנות, לרבות טיב הסדרי הגמלאות, כדי להביא להעלאתו. כן עמד רובינשטיין על החשיבות בתעסוקה הולמת בגמלאות בהיבט של שמירה על כבוד האדם ותחושת החיוניות וההערכה העצמית של הפרט.
הגנה לפני גיל הפרישה גם השופט
עוזי פוגלמן סבור, כי סיום הדיון המשפטי אינו בהכרח סיום הדיון הציבורי, וכי על הממשלה לבחון האם ומתי יהיה מקום לבדוק שוב את הסוגיה. לדעת פוגלמן, העובדה שהמעסיק יכול להמשיך את העסקת העובד לאחר גיל 67, היא בעלת משקל מכריע בקביעה שמדובר בחוק מידתי.
השופטת
דפנה ברק-ארז אומרת, כי קביעתו של גיל פרישה דווקא מגנה על עובדים מבוגרים, משום שהיא יוצרת חזקה נגד פיטוריהם בסמוך אליו. לדבריה, קיומו של גיל פרישה ב"אופק" מחליש במידה רבה את התמריץ של מעסיקים ליזום בדיקות כשירות כלליות לעובדים, תמריץ שהיה עשוי להתחזק באופן משמעותי אם החלטה על הפסקת עבודה הייתה מחייבת להצביע על קושי או מוגבלות תפקודית. עוד היא אומרת, כי עובדים רבים מייחלים ליום הפרישה, וכי הותרת ההחלטה בידי כל עובד עלולה לשחוק את ההסדרים הפנסיוניים.
גם השופטת
אסתר חיות עומדת על היתרון שבקביעת גיל פרישה, שכן משמעותה היא שככלל, הפסקת יחסי עבודה על-ידי המעסיקים קודם שהעובד הגיע לגיל זה - אינה לגיטימית. בכך הציב המחוקק אמת מידה ברורה, אשר יש בה כדי לסייע למיגור תופעות של אפליית עובדים מחמת גיל, היא מסבירה.
השופט
ניל הנדל ממליץ על הקמת ועדה ציבורית לבחינת הנושא בצורה מקיפה ומעמיקה, ובפרט בהיבטים האמפיריים. לדבריו, "ראוי לנו, כחברה, להתמודד עם הסוגיה כדבעי ולהידרש לה בצורה המיטבית והמתבקשת. בייחוד אמורים הדברים בימינו, כאשר לא רק תוחלת החיים משתנה, אלא גם האופן בו נתפסים איכותם וטיבם".
השופט
יורם דנציגר הסכים עם נאור. את העותרים ייצגה עו"ד שושנה גביש, את הכנסת והממשלה ייצגו עוה"ד גור בליי וחני אופק, את הטכניון (בו מועסק גביש) ייצגו עוה"ד גילת ויזל-סבן, יעל הדני ואדם פיש המנוח, ואת ידידי בית המשפט - פרופ'
רות בן-ישראל ועו"ד כרמית שי.
