"אין לי שום ספק ספיקא שג'ון
דמיאניוק היה איוון האיום מטרבלינקה. אף על-פי כן, אילו הייתי יושבת בערעור בעליון - הייתי מגיעה לאותה מסקנה, ואני גאה במסקנה". כך אמרה (יום ה', 5.5.16) שופטת בית המשפט העליון בדימוס,
דליה דורנר, שכשופטת מחוזית הייתה חברה בהרכב שהרשיע במשפט את דמיאניוק.
דורנר דיברה בערב עיון בלשכת עורכי הדין בירושלים, לרגל פרסום ספרו של הח"מ "קאפו באלנבי". היא הסבירה, כי העליון זיכה את דמיאניוק לאחר שהתובע מיכאל שקד מצא בברית המועצות מסמך שלפיו אדם אחר הוצא להורג באשמת היותו איוון האיום. מאחר שהחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם מאפשר לסטות מדיני הראיות, ניתן היה להגיש מסמך זה מבלי לחקור מה עומד מאחוריו - וכך נוצר הספק הסביר שחייב את בית המשפט העליון לזכותו.
"אני בטוחה שזה הוא, כי ראיתי את הניצולים ואת התעודה שלו כוואכמן [איש כוחות העזר במחנות]", אמרה דורנר. "הוא ממש לא היה דומה לזה שהוצא להורג בבריה"מ ולא יכול להיות שהתבלבלו בין שניהם". לדבריה, שופט העליון המנוח דב לוין, שעמד בראש ההרכב במחוזי, "כעס על החברים שלו בעליון" בעקבות הזיכוי. השופט
צבי טל, החבר השלישי בהרכב, "בטוח כמוני שהוא האיש וחושב שלא היה צריך לשלח אותו" גם לאחר הזיכוי בעליון, אלא להרשיעו על מעשיו בסוביבור.
לדברי דורנר, היא מתנגדת עקרונית לעונש המוות - אבל לא היה עונש הולם אחר לדמיאניוק. היא גם הסבירה מדוע שמע בית המשפט ראיות על זוועות טרבלינקה, למרות שלא הוכחשו בידי ההגנה: "אי-אפשר לשמוע משפט בו המחלוקת היא על זיהוי הנאשם, בלי לדעת על מה מדברים ואת מי מזהים, ומה העדים זוכרים".
"תוך דקה לא ראית כלום" בתשובה לשאלת News1 אמרה דורנר, כי משפט דמיאניוק לא היה שונה מבחינתה מכל משפט אחר. "תוך דקה לא ראית כלום - לא את הקהל, לא את העיתונאים. ראית את העדים ואת הנאשם, ישבת בבועה. החומר היה קשה, זה אכל לנו את הנשמה. שפטנו אותו כמו כל אדם אחר, וזו גדולת המערכת שלנו".
בנוגע ללקחי השואה סבורה דורנר, כי ישראל חייבת לשמור על הרוח היהודית הבאה לידי ביטוי בציווי המקראי "כאזרח מכם יהיה לכם הגֵר הגֶר איתכם ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים". היא הוסיפה: "לאחרונה מנשבת רוח רעה בארץ, ואם חס וחלילה ניכנע לה ולא נעמוד בערכים שלנו - חס וחלילה זה יהיה נצחון הרוח הנאצית הנוראה שגרמה להשמדתנו".
דורנר, שעמדה בשנת 2008 בראש ועדת החקירה הממלכתית בנוגע לניצולי השואה, תקפה בנושא זה: "כולנו צריכים להתבייש. איך יכול להיות שבמדינה היהודית מסתובבים ניצולי שואה רעבים? קראתי בצער רב שמשרד האוצר אומר שהוא לא יוכל לתמוך בניצולים שעלו ארצה אחרי [חתימת הסכם השילומים בשנת] 1953. למה? המדינה היהודית תפשוט את הרגל?.
"הדה-נאציפיקציה בגרמניה הייתה מאוד מאוד חלשה. כאשר הרוסים היו בשער, השופטים המשיכו להוציא להורג אנשים. אחרי המלחמה הם קיבלו את כל הזכויות והפנסיות - מה שאנחנו לא השכלנו לתת לניצולים".
