שופט בית המשפט העליון,
יורם דנציגר, מציג את השאלה כיצד היינו נוהגים אנחנו, אילו היינו מוצאים את עצמנו במצבם של יהודי גרמניה בשנות ה-30. לדברי דנציגר, לו עצמו אין תשובה לתהייה זו.
דנציגר דיבר (יום ה', 5.5.16) בערב עיון בלשכת עורכי הדין בירושלים, לרגל פרסום ספרו של הח"מ "קאפו באלנבי". הוא אמר: "האם אפשר לבחון אנשים באמות המידה הרגילות בסיטואציות מחרידות? האם אנחנו יכולים לבחון את בני עמנו שעשו דברים נוראים? דברי השופטים במשפטים של היהודים שהואשמו בסיוע לנאצים, מסגירים את ההתלבטות והקושי".
עוד התייחס דנציגר לדברי שר המשפטים הראשון, פנחס רוזן, אשר אמר בהגישו לכנסת את החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, כי מטרתו היא גם לאפשר ליהודים החשודים בשיתוף פעולה להוכיח את חפותם. דנציגר העיר, כי זהו היפוך של הנורמה בדין הפלילי, לפיה על המדינה להוכיח את אשמתו של החשוד, אך הוסיף שיש להבין את דבריו של רוזן על-רקע התקופה - פחות מעשור לאחר השואה.
דנציגר סקר בהרחבה את הרדיפות וההשפלות שהיו מנת חלקם של עורכי הדין היהודים בגרמניה בשנים 1939-1933, כפי שתועדו בתערוכה שהוצגה לאחרונה בבית המשפט העליון. מכאן עבר לשאלה: "אם הייתם חיים את התקופה הזאת בגרמניה - איך הייתם מרגישים בחברה ששינתה את פניה והפכה לעוינת ולפוגענית?
"האם אתם צריכים לבחון את התנהלותם של מי שהצלם האנושי שלהם נפגע וכבודם נרמס, לפי ערכים ונורמות של מי שלא עברו את הזוועות האלה? הנה נשאל את עצמנו בכנות: מה היינו עושים בסיטואציות הבלתי-ניתנות לתפיסה הללו?". דנציגר הדגיש, כי טוב שאותם יהודים הועמדו לדין, אך אמר שהשאלות הללו נותרות ללא מענה.
חוקר השואה פרופ' גדעון גרייף טען, כי משפטיהם של היהודים שמילאו תפקידים בשואה, גרמו לבלבול בדעת הקהל אשר במידה מסוימת נמשך עד היום, כאשר רק משפט אייכמן סייע בהבהרת העובדות. גרייף ציין, כי הגרמנים הסתמכו על רבבות בעלי תפקידים מקרב האסירים במאות המחנות שהפעילו באירופה, כדי לחסוך בכוח אדם.
חוקר הפוליטיקה פרופ' אריה נאור עמד על השימוש הפוליטי שנעשה במשפטים אלו, בידי גורמי האופוזיציה למפא"י בשנות ה-50 וה-60 - חרות מצד אחד ו"
העולם הזה" של
אורי אבנרי מן הצד השני. במבט לאחור, הדגיש נאור - שבעצמו היה כתב צעיר בעיתון "חרות" וסיקר חלק מן המשפטים - ברור שהטענות שהוטחו כלפי ראשי היישוב לא היו כולן נכונות.
