"ככל שאנו השופטים חותרים לכתיבה טובה של פסקי דין, מן הראוי שנקדיש מחשבה גם לסגנון ולשפה". כך אומרת (יום ה', 2.6.16) שופטת בית המשפט העליון (ונשיאתו הבאה),
אסתר חיות. היא דיברה בהשקת הספר "זאת ועו"ד" שחיברו עוה"ד
רן לוסטיגמן ו
מיכל אהרוני, במרכז האקדמי לעסקים ומשפט.
חיות ציינה, כי המכון להשתלמויות שופטים עוסק בשנים האחרונות גם בנושא זה, בהשתלמות שיצרו היא והשופט
יגאל מרזל בהשראת בתי המשפט בקנדה. היא ציטטה את הביקורת לפיה המשפטנים הם חבורת חסמב"ה, המדברת שפה שאינה מובנת לאחרים - "ולמרבה הצער זוהי ביקורת מוצדקת ונכונה, שיש לתת עליה את הדעת".
בתשובה לשאלה מה ניתן לעשות כדי לשנות מצב זה, אומרת חיות כי יש לזכור שקהל היעד הראשון של פסקי הדין הם בעלי הדין - שאין להם השכלה משפטית. "לכן אנו כשופטים מחויבים לעשות מאמץ להוציא מתחת ידינו מסמך המדבר בלשון בני אדם, כך שאותו בעל הדין יוכל להבין אותו גם ללא תיווכו של עורך הדין. אולי זה מנוגד לאינטרס של עורכי הדין", העירה, "כי אם כולם יבינו מה כתוב - מה יעשו עורכי הדין?".
לדברי חיות, יש להיזהר מכתיבת פסקי דין יבשים מדי, ומן הראוי למצוא בהם לחלוחית סיפורית שתוכיח שהאנשים בהם עוסק פסק הדין, עמדו לנגד עיני השופט. לצד זאת, יש להימנע מלקדש את האסתטיקה ולחתור אליה כמטרה בפני עצמה - אך יש לשמור על הפשטות והבהירות.
עוד אמרה חיות כי יש להימנע מארכנות וטרחנות. היכולת לקצר היא אמנות, אך היא חיונית כדי שהקורא יוכל להבין את פסק הדין מבלי להתייגע ולהפסיק באמצע את הקריאה. יש להימנע מציטוטים שלא לצורך ומאמרות אגב היכולות לטשטש את האבחנה בין עיקר פסק הדין לבין מה שמחוץ לו, הוסיפה. "השופט צריך למעט באמרות אגב לגבי נושאים עליהם לא נשמעו ראיות", הדגישה.
לדברי חיות, חשוב גם שכל שופט ישמור על סגנונו האישי, כחלק מהשמירה על עצמאותו. לצד זאת, המשיכה חיות, יש לשמור על מידת הענווה, ו"אין זה נכון שהשופט יכניס את עצמו לפסק הדין בנימות אישיות מדי. הוא אינו המקום לזכרונות ולהגיגים, ואילו ציטוטים מהספרות יש לשמור למקרים נדירים ומתאימים".
