כיצד יש לחשב חוב שגילו גבוה מגיל המדינה? זו הסוגיה הבלתי-שגרתית שעמדה בפני שופטת בית משפט השלום בבאר שבע,
מיכל וולפסון.
המחלוקת נגעה ל"ריהן" - משכון שהופקד בידי המלווה. במקרה זה מדובר היה בשעבוד של חלקה בעיר רהט, אשר שועבדה כנגד שתי הלוואות: 60 לירות ארצישראליות בשנת 1943 ו-20 לא"י שלוש שנים מאוחר יותר. המלווה ויורשיו לא עשו דבר לגבות את החוב, ובמקביל אבדה זכות השימוש בקרקע עם הכללתה בתחומי רהט.
לאחר הליך משפטי נותרה להכרעה השאלה מהו הסכום שעל יורשי הלווה לשלם ליורשי המלווה, שאלה שאילצה את וולפסון לצלול גם למעמקי המג'לה - ספר החוקים העות'מאני שהיה בתוקף בעת מתן ההלוואות. הצדדים גם הפנו אותה לפסיקה בת עשרות שנים, כולל של השופטים אלפרד ויתקון, יצחק שילה וזאב צלטנר.
שלוש חלופות הוצגו בפני וולפסון: 1,200 דינרים ירדניים, 3,020 ליש"ט או 7 גרם זהב 24 קראט לכל לירה זהב. לבסוף היא בחרה באפשרות השלישית, שמשמעותה 79,262.40 שקל. וולפסון הוסיפה ריבית והצמדה רק מיום הגשת התביעה באוקטובר 2015, ולא מיום יצירת החובות. את יורשי המלווה ייצגו עוה"ד אבו סבית עבד וסרחיו סירוטה, ואת יורשי הלווים - עו"ד
יוסף ברד.
לבסוף בחרה וולפסון בחלופה השלישית.