"הביטוי 'משפטיזציה' מגיע לעתים עם תווית שלילית, ולא תמיד בצדק. למשל, כאשר קיים פוקוס על חוקיות התנהגותם של אנשי ציבור, בכלל, נורמות שבעבר עברו ללא התייחסות משפטית, מקבלות היום מענה הולם. למשל, פעם הטרדה מינית הייתה סוגיה לא משפטית, והיום הטרדות מיניות נמנעות על-פי החוק. זו גם משפטיזציה. האם זה רע? בעיני זה טוב".
כך אומרת שופטת בית המשפט העליון,
דפנה ברק-ארז, בראיון המתפרסם בגליון יולי של "עורך הדין" - בטאון לשכת עורכי הדין. לצד זאת מדגישה ברק-ארז, כי "מאוד חשוב שבחיים הציבוריים לא כל דבר ייבדק רק בכלים משפטיים. צריך שיהיה שיפוט ערכי, מוסרי ואתי בחיים הציבוריים לצד הצד המשפטי".
עוד אומרת ברק-ארז כי הביקורת המחריפה על בתי המשפט צריכה להטריד את כל מי שחרד לחוסן הלאומי והדמוקרטי של ישראל. היא מסבירה, כי ביקורת על היושרה הבסיסית והשיקולים של השופטים או הפרקליטות, פוגעת באמון הבסיסי במערכות השלטון. מקבלי ההחלטות צריכים להפנים שהביקורת של בית המשפט נועדה לשפר את החלטותיהם, ושאם ימתחו עליו ביקורת לא הוגנת - הם יכרו בור לעצמם, בדמות אובדן האמון גם בהם, היא טוענת.
"צריך להבין שפגיעה בהגינות ובכבוד הבסיסי לשופט, מעבר לחוויה הקשה לאדם באופן אישי, פשוט הורסת את התשתית הדמוקרטית של המדינה", מזהירה ברק-ארז. "הדבר הזה פוגע במתדיינים, ביכולת לשמר מערכת משפט שהיא עצמאית, וביכולת של אנשים להרגיש טוב כשהם נכנסים לאולמו של שופט ולהרגיש שהם יקבלו שירות שהם ראויים לו".
ברק-ארז דוחה את הטענות על כך שבית המשפט העליון עוסק בנושאים לא-לו, באומרה שמדובר בהפרחת ססמאות. כאשר בודקים את הנתונים, היא מציינת, מתברר שרוב התיקים אינם עתירות ציבוריות, וגם באלו שכן - כמעט תמיד יש אדם מאחורי העתירה. "אם הביקורת נטענת ממקום אידיאולוגי, לא ממקום פרקטי, אז אני לא מבינה את האידיאולוגיה, כי אני חושבת שמערכות ציבוריות ללא בקרה זה דבר שהוא לא טוב לאזרחי ישראל".
על דרכה כשופטת, אומרת ברק-ארז כי חשוב לה במיוחד הניסיון לראות את האדם שמאחורי התיק - גם אם משמעות הדבר היא להרשיע אותו. ואילו כאשר מדובר באוכלוסיות מוחלשות, יכול בית המשפט לסייע בחיזוק טיעון שהועלה בשפה רפה ובמסגרת הדיונית, אך כמובן לא בהטיית הדין - היא מדגישה. עוד אמרה, כי כיום - בניגוד לעבודתה האקדמית - היא מבינה יותר את ערכה של הפשרה בתיקים מסוימים.
בהתייחסה לעומס בבתי המשפט סבורה ברק-ארז, כי יש להפחית אותו בבית המשפט העליון - אם על-ידי הקמת ערכאת ערעור נוספת (בין המחוזי לעליון) ואם על-ידי העברת יותר תיקים לבית משפט השלום, כך שהערעור יהיה במחוזי. לדעתה, בית המשפט העליון צריך לדון בכמה מאות תיקים בשנה, ולא ב-8,000 כפי שהוא עושה כיום. היא מדגישה, כי אין משמעות הדבר שהשופטים יעבדו פחות, אלא שיוכלו להתעמק יותר בתיקים המרכזיים.
בתשובה לשאלה מה היא מייעצת לעורכי דין המופיעים בפניה, אמרה ברק-ארז: "מלבד כמובן בקיאות בחוק ובעובדות, שזו נראית לי דרישת בסיס, להיות קשוב לבית המשפט". עורכי הדין רוצים להשלים את הטיעון שהכינו, אך מוטב שיענו לשאלותיהם של השופטים מיד כאשר הן מוצגות. היא גם קוראת להם לכתוב באופן בהיר ופשוט, ללא מליצות ובלא ציטוטי-יתר של פסקי דין. לבסוף מציעה ברק-ארז לעורכי הדין להתמודד בעצמם עם החולשות שבטיעוניהם, שכן קרוב לוודאי שבית המשפט ישים לב אליהן.
