לובינסקי לא תפצה על הסדר כובל

חברת ייבוא הרכב דוד לובינסקי יצרה בעשור הקודם הסדר כובל בלתי חוקי עם מוסכים - אך לא תפצה יבואנית של חלקי חילוף, משום שזו לא הצליחה להוכיח את נזקיה. כך קבע (4.8.16) נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, אהרון פרקש. חברת ג'אן לייבוא חלקי חילוף לרכב תבעה מלובינסקי 63 מיליון שקל, ואף טענה שסכום זה הוא למעשה רק מחצית מהנזקים שנגרמו לה. לטענת ג'אן, לובינסקי פעלה כדי למנוע ממנה להתחרות בייבוא החלפים, תוך שהיא מפרה צו מוסכם שנתן בשנת 2002 בית הדין להגבלים עסקיים בנוגע ליחסים שבין יבואני הרכב לבין המוסכים. ג'אן טענה, כי התנהגותה הפסולה של לובינסקי באה לידי ביטוי בכמה מישורים, ובהם: הפעלת לחצים פסולים על המוסכים שלא לרכוש ממנה חלפים; סירוב למכור לה קטלוגים ממוחשבים של החלפים למכוניות שהיא מייבאת; סירוב בפועל למכור לה חלפים; ומתן אחריות של שלושה חודשים בלבד (לעומת שנה) ללקוחותיה. לובינסקי דחתה את כל הטענות, ולשיטתה מדובר היה בניסיון של ג'אן להשיג תנאים מיטיבים באמצעות פנייה לבית המשפט. תחילה דוחה פרקש את טענת ג'אן לפיה לובינסקי הייתה מונופול בשיווק החלפים למכוניות שהיא מייבאת, שכן ג'אן לא הצליחה להגדיר את השוק הרלוונטי - וממילא לא ניתן היה לקבוע האם יש בו מונופול. עוד הוא קובע, כי ג'אן לא יכולה לתבוע בבית המשפט המחוזי בטענה להפרת הצד המוסכם. העילה היחידה העומדת לרשותה היא קיומו של הסדר כובל בין לובינסקי לבין המוסכים, במסגרתו נמנע מן המוסכים לרכוש ממנה חלפים. בנושא זה מבחין פרקש בין שתי תקופות. הוא מצא, כי לגבי השנים 2002-1999 לא הצליחה ג'אן להוכיח את קיומו של הסדר כובל, שכן היא הסתמכה רק על ההסכמים בין לובינסקי למוסכים - וההתניות שבהם לא יצרו הסדר כזה. לעומת זאת, לגבי השנים 2007-2004 הסתמכה ג'אן על עשרות הקלטות של שיחות בין ציון ג'אן לבין בעלי מוסכים שונים, מהם אכן עולה שלובינסקי כפתה על המוסכים שלא לרכוש חלפים מהחברה שבבעלותו. לובינסקי וחברת שרודר שבבעלותה "ביקשו לדחוק את ג'אן מפלח מוסכי השירות, וכי הם עשו זאת בטקטיקות לגיטימיות של מתן הנחות, אך גם באמצעות טקטיקות שאינן לגיטימיות, הכוללות בדיקה של מלאי המוסכים ומקור החלפים הנמכרים להם ואיומים ברורים או משתמעים, שעל המוסכים לרכוש חלפים מן הנתבעות ולא מג'אן", קובע פרקש. ואולם, כאמור, ג'אן לא הצליחה להוכיח את הנזק שנגרם לה מהסדר כובל זה. "סוגיית הנזק הייתה עקב אכילס של תביעה זו מיום היוולדה. מטבע הדברים קשה לכמת נזקים שנגרמו עקב התנהגות אנטי תחרותית. ברם, אין בכך לשנות את נטל ההוכחה המוטל על כתבי התובעת", אומר פרקש. בנושא זה הסתמכה ג'אן על חוות דעת של פרופ' אשר בלס, בעוד לובינסקי הגישה חוות דעת של מנחם פרלמן. פרקש מנתח אותן באריכות ומגיע למסקנה, כי אינו יכול להסתמך על-אף אחת מהן, בין היתר משום שהן "סובלות מחוסר בולט של נתונים" ומסתמכות על נתונים של צדדים שלישיים שלא ברור כיצד נוצרו. פרקש מותח במיוחד ביקורת על בלס, שלדבריו הכפיל את סכום התביעה - שהיה מופרז ממילא - על-ידי שימוש בראש נזק תיאורטי לחלוטין בדמות הנזק לשווי החברה. מאחר שנטל ההוכחה הוא על ג'אן, הרי שהיא לא עמדה בו ולפיכך תביעתה נדחתה. פרקש חייב את ג'אן בהוצאות בסך 80,000 שקל, תוך שהוא מציין שהיה מכפיל את הסכום אלמלא התנהלותה הפסולה של לובינסקי. את ג'אן ייצגו עוה"ד אורן גלעדי ועופר חן, ואת לובינסקי - עוה"ד אילן שביט ויעקב אטוס.