עצירים מסוכנים יכולים לברוח בקלות, אם ידאגו להישלח לאבחון במחלקה הסגורה במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע - משום שבמחלקה אין שמירה, ולפרופ' ולדימיר לרנר העומד בראשה אין בעיה אם הם יברחו. זוהי המסקנה העולה (27.7.16) מהחלטה שנתן שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע,
אלון אינפלד.
בית משפט השלום בבאר שבע הורה שלוש פעמים לבצע בדיקה פסיכיאטרית של נור א-דין חמאיסה, המואשם בתקיפת אחותו. מאחר שחמאיסה נתון במעצר, דרשה המשטרה להציב שמירה על החדר בו יאושפז - אך לרנר סירב בתוקף. כאשר התייצב בבית המשפט טען לרנר, כי "הסתכלות בנוכחות איש משטרה זאת לא הסתכלות". הוא אף הוסיף: "אנו בית חולים ולא בית מעצר, אנו לא יכולים לשמור על אנשים. אם הם רוצים לברוח - שיברחו. אנו לא מחזיקים אותם בכוח". בדיון נוסף התברר, כי מן המחלקה יש ארבע יציאות וכי כבר היו בריחות ממנה.
אינפלד אומר: "נציגי בית החולים סתרו בדבריהם את הדימוי הרווח כי מחלקה 'משפטית' בבית חולים פסיכיאטרי שוקדת על כך שהמאושפזים שאינם רשאים לצאת, באמת לא ייצאו. הדימוי הרווח, שאותו ביטא הסנגור, אודות 'פתח אחד', זמזמים לפתיחת הדלתות ואולי צוות סיעודי חסון המפעיל את סמכותו על-פי חוק, למנוע פיזית יציאת אנשים מסוכנים לפגוע בציבור, נסתר. הקב"ט הבהיר שאין כל קושי לברוח, מנהל המחלקה הבהיר שאין כל שאיפה למנוע בריחה. אין מחלוקת שדעת שב"ס ודעת המשטרה אינה נוחה מהאפשרות שעצורים אלימים ומסוכנים, שעדיין לא ידוע אם הם חולים או בכלל מתחזים, ישהו במקום כזה ללא פיקוח".
מתנער מהחובה החוקית אינפלד מדגיש, כי הופתע מדבריו של לרנר: "הרי החוק הישראלי, מחייב להחזיק 'בכוח' מי שמאושפז בכפייה, בוודאי מי שמאושפז על-פי צו של בית משפט, ובוודאי ובוודאי מי שמצוי בבית החולים להסתכלות, כאשר הוא במעמד של 'אסיר' או 'עצור' מסוכן, וכלל לא ידוע עדיין אם הוא חולה בכלל. אכן, אין ספק כי תפקידו העיקרי של הרופא הוא לרפא. תפקיד נוסף הוא לאבחן, בין השאר בהסתכלות פסיכיאטרית. תפקיד השמירה על הציבור הוא תפקיד משני עבור הרופא. אולם, משהטיל המחוקק על הצוות הרפואי למנוע בריחה, אין לי אלא לתמוה על הכרזתו של המנהל כי הוא מתנער מחובתו זו.
"לו נשמע המשפט 'אם רוצים לברוח - שיברחו' מפי מי שמתיימר להיות ערב שהוא מפקח לצורך חלופת מעצר, יהיו נתוניו חיוביים ככל שיהיו, כלום היה מתקבל כמפקח? כלום היה שופט מעצרים מעלה על דעתו להורות חלופה כזו? אם כך, כיצד ניתן להפקיר את ביטחון הציבור, ולמסור לידי 'מפקח' כזה, אדם המוגדר על-ידי בית המשפט כאדם מסוכן? נוכח עמדתו של המנהל, צודקת מאוד המשטרה שאינה מפקידה עצורים הנראים בעיניה כמסוכנים במחלקה זו, אלא בפיקוח זקיף. ספק בעיני אם ראוי להשאיר עצור כלשהו, או אדם אחר כלשהו המאושפז מחמת מסוכנותו, בידי מי שמחזיק עמדה כזו, המתנערת מהחובה על-פי חוק להגן על הציבור".
צריך רק "לשמוע קולות" אינפלד מדגיש, כי הוא מכבד את עמדתו הרפואית של לרנר, ולפיה הימצאותו של זקיף פוגעת בבדיקה הפסיכיאטרית. "אולם חובה רפואית זו חייבת להתאים עצמה, בדרך כלשהי, להוראות החוק. מעבר לעצם החובה לציית לחוק, שאינה צריכה הסבר, החוק המחייב מניעה פיזית של בריחה של עצורים נועד להגן על הציבור.
"...שמירה מינימאלית חייבת להיות. אם לא תאמר כן, כל עצור מסוכן יטען כי הוא 'שומע קולות' או כל טענה מתחזה אחרת. אם הפסיכיאטר המחוזי לא יצליח לשלול קיום מחלה אמיתית בראיון מאבחן, יורה על הסתכלות. אם יתמזל מזלו של העצור, יגיע למחלקה בה אין כל דרך ואין כל רצון למנוע את בריחתו, והוא יוכל משם לצאת כאוות נפשו, ולעשות כרצונו. הרי לך פרצה חמורה בחומות שירות בתי הסוהר.
"'הגנה על הציבור' אינה סיסמה ריקה. כל מקרה של החלטה על מעצר מחמת מסוכנות משקפת סיכון אמתי ומוחשי, שאדם חף מפשע ייפגע, ואין זה סביר כי הפסיכיאטר המחוזי יפנה למחלקה שכלל אינה רואה זאת מתפקידה להגן על הציבור... החובה המקצועית של הפסיכיאטר המחוזי היא למצוא מקום אליו ניתן לשלוח עצורים מסוכנים להסתכלות מקצועית ויעילה, מבלי לסכן את הציבור".
הפרו את זכויות העצור בהמשך מדגיש אינפלד: "המרכז הפסיכיאטרי בבאר שבע, נוקט במודע במדיניות הסותרת את החוק, בכך שאינו מנסה למנוע בריחה של מאושפזים בכפייה, ואפילו לא עצורים בהסתכלות. זאת, אולי כאידיאולוגיה מקצועית, ואולי כחלק מתפיסה רפואית לגיטימית של הרופאים, אך לכאורה בניגוד לחוק". לכן, הוא קובע, מסרבים בצדק המשטרה והשב"ס להותיר עצורים במחלקה זו ללא שמירה. אינפלד קובע, כי נדרש שינוי מערכתי כדי לתקן ליקוי זה.
אינפלד קבע, כי התנהלותו של לרנר הפרה את זכויותיו של חמאיסה, עד כדי כך שיש לשחררו ממעצר. מאחר שחמאיסה ממילא מרצה עונש מאסר על עבירות אחרות, הוא אומנם יוחזק בכלא - אך בתנאי אסיר, שהם טובים בהרבה מאלו של עציר. "לא רק רשויות החקירה והתביעה יכולות לפגוע בזכויות בהליך הפלילי, אלא גם רשויות אחרות, המשתתפות באופן כזה או אחר בהליכים הפליליים", מבהיר אינפלד.
"גם כאשר נוצר מצב בו לא ניתן לקבל חוות דעת פסיכיאטרית על-פי דין, בשל התנהלות הרשות הפסיכיאטרית, יכול הדבר לעלות כדי פגיעה חמורה בזכויות, אשר תשפיע על שיקולי המעצר, ואולי במקרים קיצוניים גם להביא להגנה מן הצדק בתיק לגופו". את חמאיסה ייצגו עוה"ד טל ארד ומשה סרוגוביץ, ואת המדינה - עו"ד שרית אלישע אל-עמי.
