בית המשפט העליון פסק הוצאות בסכום חסר תקדים של מיליון שקל לחובתו של בוריס בנאי, שותפו לשעבר של
אלי רייפמן - המורשע שעמד בראש אמבלייז - בהליך ממושך שהלה מנהל נגד כונס נכסיו של רייפמן, עו"ד
איתן ארז. עם זאת, בנאי ישלם 800,000 שקל מתוך סכום זה רק אם ינסה לגבות הוצאות בסך 150,000 ליש"ט (750,000 שקל) שנפסקו לזכותו בבית המשפט העליון בלונדון.
ארז הגיש תביעה לבית המשפט בישראל נגד בוריס בנאי ובנו דוד בנאי, על-רקע הסכם שנחתם בעבר בין רייפמן לבין משפחת בנאי. ארז נכנס בנעליו של רייפמן בשל היותו כונס נכסיו של רייפמן. בנאי טענו, כי בהסכם בין הצדדים נקבע שכל מחלוקת ביניהם תתברר בבוררות בלונדון.
ערער בירושלים, פנה ללונדון בוריס ודוד בנאי הם הבעלים של חברות הפועלות בפולין, בקפריסין, בדרום אפריקה, בנמיביה ובמדינות נוספות. ארז טען, כי בנאי לא העבירו לקופת הפירוק 35% מרווחי חברות אלו ונכסיהן, כפי שנקבע בשנת 2002 בהסכם עם רייפמן. ארז ביקש מבית המשפט המחוזי בתל אביב לאכוף את ההסכם, השופטת
ורדה אלשיך דחתה את בקשתו של בנאי לעכב את תשובתו עד להכרעה בשאלה האם על הסכסוך להידון בבוררות ושופט בית המשפט העליון,
יורם דנציגר, אישר את החלטתה.
ואולם, עוד לפני שדנציגר נתן את החלטתו, פנה בנאי לבית המשפט העליון בלונדון, ויום לאחר החלטתו של דנציגר - אסר זמנית בית משפט זה על ארז לנקוט בהליך כלשהו נגד בנאי. בית המשפט האנגלי הוציא את ההחלטה לאחר שדרש מארז להתייצב בפניו בתוך שעתיים, ובהמשך איים עליו במאסר ובחילוט רכושו אם ימשיך בהליכים נגד בנאי. ארז יצא לאנגליה במימון קופת הפירוק, אך בית המשפט שם עמד על דעתו, הוציא צו חוסם קבוע וחייב את ארז אישית בתשלום הוצאות בסך 150,000 ליש"ט.
השופט דאז והנשיא כיום
איתן אורנשטיין קיבל בסוף 2014 את בקשתו של ארז והורה להפסיק את הליכי הגבייה בהם פתח בנאי, ואף קבע שלא ניתן יהיה לחייבו אישית בתשלום ההוצאות. לבקשתו של ארז, אסר עליו אורנשטיין להעביר לבית המשפט בלונדון מידע כלשהו מתוך תיק פשיטת הרגל המתנהל בתל אביב.
בנאי ערער על שתי ההחלטות לבית המשפט העליון, אשר הציע פשרה לפיה הצדדים יקיימו בישראל בוררות בחסות מוסד הבוררות הבריטי ועל-פי הדין האנגלי. ארז הסכים להצעה, בנאי סירב והשופט
יצחק עמית החליט לדחות את שני ערעוריו. לדבריו, סירוב זה מעיד על חוסר תום ליבו של בנאי, שבא לידי ביטוי גם בפנייתו לבית המשפט בלונדון בעוד ערעורו תלוי ועומד בפני בית המשפט בירושלים.
חוטא לא ייצא נשכר עמית מצטט בהסכמה את דבריו של
עמוס שפירא: "בעל דין, המזלזל בהליך מקומי תלוי ועומד או המתמרן לאגפו, חוטא בשימוש לרעה בהליכי המשפט ופוגע במושכלות ראשונים של הגינות בתהליך השיפוטי. בית משפט ישראלי לא יושיט לו יד עזר למימוש הפסק שנטל בחו"ל, כדי שלא ייצא חוטא נשכר". באמצו את החלטתו של אורנשטיין, אומר עמית: "צו המניעה ניתן כדין, וגם אם כתוצאה מכך תישלל מן המערער האפשרות המעשית לגבות את ההוצאות שנפסקו לזכותו באנגליה, יש להבין זאת, בין היתר, על-רקע חוסר תום הלב שהתגלה בהתנהלותו".
בנוגע להוצאות אומר עמית: "בית המשפט באנגליה חייב את הנאמן בהוצאות בסכום של 150,000 ליש"ט בגין הליך של צו מניעה. אני נכון להניח כי שכר הטרחה המשולם לעורכי דין באנגליה גבוה משכר הטרחה המשולם לעורכי הדין בישראל, מה שיכול להסביר את הסכום שנפסק לחובת הנאמן. מנגד, איני רואה סיבה מדוע סכום ההוצאות בארבעה ערעורים לבית המשפט העליון ושני דיונים שנערכו בפנינו, יהא נמוך מזה שנפסק על-ידי בית המשפט באנגליה".
לאור זאת, כאמור, חויב בנאי בהוצאות בסך מיליון שקל, אך רק 200,000 שקל ישולמו בכל מקרה - 50,000 שקל לארז אישית ו-150,000 שקל לקופת הכינוס. יתרת התשלום תיגבה רק אם בנאי ינסה לגבות בדרך כלשהי את ההוצאות שנפסקו לזכותו בלונדון.
השופט
אורי שהם הוסיף: "דומה, כי המערער עשה הכל על-מנת שהתביעה לא תתברר לגופה, בין אם היא תנוהל על-ידי הנאמן או על-ידי החייב, ועל כך יעיד סירובו הבלתי מוסבר של המערער
לכל הצעות הפשרה שהועלו על ידינו". עוד הביע שהם תמיהה על התנהלותו של בית המשפט בלונדון, וגם על גישתו של הכנ"ר שתמך בעמדתו של בנאי. המשנה לנשיאה
אליקים רובינשטיין הסכים גם הוא עם עמית.
את בוריס בנאי ייצגו עוה"ד יניב אינסל, דרור אורן-הורן ושי מילוא; את הכנ"ר ייצגו עוה"ד טובה פריש ושמרית מלמן; ואת דוד בנאי - עוה"ד
גד טיכו ואורית אלמוזלינו-רייז.
