ב-1980, לערך, סיקרתי מטעם הארץ, שבו עבדתי אז, אירוע כלכלי שנערך במלון הילטון בתל אביב. בצהריים ירדתי למסעדה קטנה, בשולי המסעדה המרכזית של המלון. לפתע נפתחה הדלת ושמעון פרס, אז כמדומני שר ההסברה, נכנס למסעדה, עם מאבטחים או מלווים. הוא ביקש (כך התברר אחר כך), לנפוש מעט, בארוחה קלה, בין פגישה לפגישה שקיים במלון. פרס העיף מבט סביביו. לפתע אורו עיניו. הוא ניגש אלי, לחץ את ידי ואמר: "שלום אלעזר, מה שלומך, איך העבודה בהארץ?" אמר, חייך, וחזר לשולחנו. נדהמתי. לא היה לי כל קשר מקצועי או אחר עם פרס. מעולם לא דיברנו ולא נפגשנו. לאחר מחשבה רבה נזכרתי, ששנים קודם לכן נפגשנו, לשניות ספורות, בקבלת פנים רבת משתתפים. למדתי להעריך את זכרונו המופלא, שוודאי סייע לו בעבודתו. יהי זכרו ברוך.