בכירים המכהנים בבנקים ובחברות הביטוח יוכלו לפרוש עד 1.1.17 בלא שזכויותיהם הפנסיוניות ייפגעו בשל החוק המגביל את שכרם. בכל יתר סעיפי החוק לא יהיו שינויים. כך קובעת (יום ה', 29.9.17) נשיאת בית המשפט העליון,
מרים נאור. עם זאת, נותרו פתוחות שאלות מרכזיות ביישום החוק, ובראשן: תחולתו על זכויות שנצברו מכוח הסכמים קיימים.
איגוד הבנקים ואיגוד חברות הביטוח עתרו נגד החוק, הקובע שהשכר הגבוה ביותר בהם יהיה פי 35 מהשכר הנמוך ביותר, דהיינו 2.6 מיליון שקל בשנה. עוד נקבע, כי וכי הבנק או חברת הביטוח יאבדו בגלל כל חריגה סכום כפול מההוצאות לצורכי מס (למשל: חריגה של 100,000 שקל תקזז 200,000 שקל מההוצאות המוכרות). ההרכב המורחב של בית המשפט העליון הבהיר כבר בדיון, כי אינו מתכוון להתערב בחוק עצמו, אלא רק בהוראות המעבר שלו.
בג"ץ הוציא בחודש יולי צו ביניים, בו נקבע: "עובדים בתאגידים בנקאיים ונושאי משרה בכירה בתאגידים אלה שיודיעו על התפטרות מעבודתם בתאגידים בתוך 45 ימים ממועד ההכרעה בעתירה או ביטול צו הביניים, לא יאבדו את זכאותם הנוכחית לקבל את מלוא הזכויות שהיו מגיעות להם בגין סיום יחסי עובד-מעביד או סיום כהונתם, אילו הסתיימו יחסים אלו במועד הגשת בקשה זו". תוקפו של צו זה הוארך כעת עד סוף השנה.
שאלות יישומיות נותרו פתוחות נאור אומרת, כי בג"ץ אינו המקום להכריע בשורה של שאלות מעשיות. חלקן פרטניות מדי ויצטרכו להתברר בכל מקרה לגופו, כולל אפשרות של הצפת בתי הדין לעבודה בתיקים בנושא זה. חלקן פרשניות ומחייבות התערבות חקיקתית, ולדעת נאור אין זה תפקידו של ביהמ"ש העליון לפתור אותן. הסוגיות המרכזיות שנותרו פתוחות:
- האם המגבלה תחול על זכויות מכוח עבודה בעבר. כלומר: כאשר עלות שכרו של הבכיר כוללת את ההפרשות בגין זכויותיו בשנים קודמות - האם עלויות אלו ייכנסו לתוך תקרת ה-2.6 מיליון שקל, וכך יגבילו את השכר בפועל? לדעת נאור התשובה שלילית, אך היא אומרת שזהו עניין למחוקק.
- האם המגבלה תחול על זכויות פרטניות מסוגים רבים ושונים? נאור קובעת, כי מקרים אלו יצטרכו להידון כל אחד לגופו, בשל הריבוי העצום של האפשרויות.
- האם תשלומים פנסיוניים ופיצויי פיטורין ייכנסו למסגרת ההגבלה? נאור אינה נותנת תשובה חד-משמעית, אך נוטה לומר שפיצויי פיטורין (בתקרה הקבועה בחוק: משכורת לשנה) לא ייכללו בחישוב המגבלה, בעוד לגבי "תשלום פנסיוני" אין היא נותנת מענה.
פגיעה מידתית ולתכלית רצויה בחלק הראשון של פסק הדין מסבירה נאור בהרחבה מדוע דעתם של כל השופטים הייתה שאין מקום להתערב בחקיקה עצמה. היא אומרת, שגם אם יש בחוק פגיעה מסוימת בחופש העיסוק של הבכירים ובזכויות הניהול של הבנקים וחברות הביטוח, הרי שהיא עומדת בתנאי פסקת ההגבלה של חוקי היסוד. ההשלכות של החוק הן עניין למחוקק ולא לבית המשפט, והחשש מפני פרישת בכירים אינו שיקול שבית המשפט צריך להביא בחשבון - מדגישה נאור.
נאור קובעת, כי מדובר בתכלית ראויה של צמצום פערי השכר בחברות אלו, הנתונות לפיקוח מיוחד בשל חשיבותן ורגישותן - ולכן החוק גם אינו מהווה אפליה לרעה. האפשרות לקבל תגמול גבוה יותר (בהליך מיוחד ותוך קנס מס, או באמצעות העלאת השכר הנמוך ביותר) מקהה גם היא את הפגיעה בחופש העיסוק. העובדה שלמחוקק יש השקפת עולם אותה החליט לקדם בדרך מסוימת, אינה עילה להתערבות בג"ץ - מדגישה נאור.
החוק אינו רטרואקטיבי, משום שהוא אינו מחייב את הבכירים להשיב שכר שכבר קיבלו, ממשיכה נאור. היא דוחה את הצעת המדינה לאמץ את המתווה שגיבש המשנה ליועץ המשפטי לממשלה,
אבי ליכט, לגבי החוזים הקיימים. על-פי מתווה ליכט, יש להגן על זכויות שהן נלוות לפרישה, תלויות בקרות אירוע הפרישה, נקבעו בחוזי עבודה שנערכו טרם חקיקת החוק והתייחסו לשנות העבודה טרם חקיקת החוק, ומימושן במועד הפרישה אינו תלוי בתנאי נוסף או בהפעלת שיקול דעת. לדברי נאור, מתווה זה מרחיק לכת בפרשנות החוק והרשות המבצעת אינה יכולה לערוך "מקצה שיפורים" לחקיקה ראשית.
"חופזה בלתי נתפשת" עם זאת, בג"ץ רשם לפניו את הודעת המדינה, לפיה היא רואה במתווה ליכט רף תחתון להגנה על זכויותיהם של הבכירים, אם וכאשר יתעוררו חילוקי דעות. לדברי נאור, תקופת ההתארגנות שניתנה - חצי שנה - אומנם קצרה מדי וקשה להבין מדוע ראתה הכנסת בהילות בהפעלת החוק, אך היא אינה מצדיקה התערבות בחקיקה ראשית.
השופט
יורם דנציגר העיר, כי חלק מהוראות החוק התקבלו ב"חופזה בלתי נתפשת" - בצורה שאמנם אינה מצדיקה התערבות, אך רחוקה מלהיות רצויה ואשר עלולה לרדד את השיח בנושא. השופט
סלים ג'ובראן הוסיף, כי הזכות לשוויון אינה כוללת את זכותם של התאגידים הפיננסיים לתחרות על עובדים מול יתר התאגידים, באמצעות שכר גבוה בהרבה. לדעת השופט
חנן מלצר, הבכירים שיבחרו להמשיך לעבוד בבנקים צריכים לדעת, שהוראות החוק חלות עליהם במגבלות שציינה נאור ובכפוף למתווה ליכט, כל עוד אינם נוקטים בהליכים משפטיים.
השופטים
ניל הנדל ו
צבי זילברטל הסכימו גם הם עם נאור. המשנה לנשיאה
אליקים רובינשטיין סבר בדעת מיעוט, כי יש לאמץ את מתווה ליכט בצורה המובאת בפסק דינו. את איגוד הבנקים ייצגו עוה"ד ישראל לשם, אייל דותן,
איסר בירגר, עידן לרון, ליאור רייכרט, ציפי וייס-סילבר ונועם גילאון; את איגוד חברות הביטוח ייצגו עוה"ד
דוד תדמור, אסף פריאל, נדב לרנר ועדיה שיינוולד; את הכנסת ייצג עו"ד גור בליי; ואת המדינה - עוה"ד חני אופק, דורון יפת ואודי איתן.
