סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב,
ישעיהו שנלר, דחה (19.9.16) תביעה בסך 52 מיליון שקל שהגישה יצרנית החלונות מתד נגד משרד הביטחון, בנוגע לאיפיונים שנדרשו מחלונות שאושרו לשימוש בממ"דים בסוף שנות ה-90.
מתד טענה, כי בשנת 1999 שינה פיקוד העורף את המפרט שקבע שנתיים קודם לכן, וזאת כדי להכשיר את החלונות שייצרו מתחרותיה - ארפל וקליל. לשיטתה של מתד, היה על פיקוד העורף לדרוש שחלונות הממ"דים יתנו הגנה מפני נשק כימי גם לאחר הדף חיצוני חזק שיגרום נשק קונבנציונלי, וההקלה שניתנה בשנת 1999 ביטלה דרישה זו וגרמה לה נזקים כבדים.
שנלר קבע, כי לא זו בלבד שאין לקבל את פרשנותה של מתד - לאור גלגולי האיומים והמענה להם, כפי שהוצגו בפניו - אלא שגם מדובר בפרשנות שנולדה בדיעבד. מתד לא הוכיחה כלל את טענותיה הקשות כלפי האחראים על הנושא בצה"ל ובמשרד הביטחון - טענות שמשמעותן הייתה הפקרת ביטחון הציבור משיקולים זרים.
עוד אומר שנלר, כי מתד לא הוכיחה שהיא פיתחה חלון שהיה עומד באותן דרישות המחמירות, ודי בכך כדי לדחות את תביעתה. גם בזמן אמת, ממשיך שנלר, קבעה ועדה מקצועית (ועדת גזית), כי דרישותיו של פיקוד העורף בתחום החלונות היו ראויות ומספקות, ולא עלתה כל דרישה למתן הגנה כפולה כפי שסברה מתד.
שנלר גם מצא, כי קשה לקבל את התנהלותה של מתד, אשר לטענתה השקיעה סכומים ניכרים בפיתוח החלון - מבלי לברר כלל האם יש בו צורך. לפחות עד שלב מסוים פעילותה נעשתה במסתרים ולא תועדה בכתב, למרות תלונותיה הרבות נגד האיפיונים שנקבעו לחלונות. הוא גם התקשה להבין מדוע התביעה הוגשה רק בשנת 2006, ארבע שנים לאחר שוועדת גזית אימצה את עמדת פיקוד העורף.
עדותו של בעלי החברה ומנכ"לה, אהרון טביביאן, הייתה עדות יחידה של בעל דין, בעוד המדינה הציגה שורה של עדים מקצועיים שעסקו בנושא. המסמכים וההתרשמות מן העדים הובילו גם הם את שנלר למסקנה לפיה יש לדחות את התביעה. מתד חויבה בתשלום הוצאות בסך 150,000 שקל. את מתד ייצג עו"ד אבי שרף, ואת המדינה - עוה"ד עדי בר-טל וארז שטיינברג.
