הורים שישכחו את ילדיהם ברכב ובכך יגרמו למותם, לא יועמדו לדין - אלא אם כן הרשלנות הייתה ברף גבוה. כך קובע פרקליט המדינה,
שי ניצן.
ניצן פרסם בתחילת החודש הנחיה שכותרתה "מדיניות העמדה לדין וענישה במקרי גרימת מוות ופגיעה קשה של בני משפחתם או בגין פגיעה קשה ברשלנות בבני משפחתם". ההנחיה עוסקת בשלושה סוגים מרכזיים של גרימת מוות ברשלנות ע"י הורים: תאונת דרכים (הנטייה תהיה להעמיד לדין), שכחת ילד ברכב (הנטייה שלא להעמיד לדין) וטביעה (תלוי במידת רשלנות ההורה). היא חלה, בהתאמה ובשינויים המתחייבים, גם על קרובי משפחה אחרים שרשלנותם הביאה למוות או לפגיעה חמורה בקרובי משפחתם.
ניצן מסביר, כי מדובר בהתלבטות קשה במיוחד, בשל הצורך לאזן בין קדושת חיי האדם לבין התוצאה הטרגית מבחינת ההורה.
מדיניות התביעה היא שערך קדושת החיים מקים אינטרס ציבורי מובהק בהעמדה לדין של מי שהביא לאובדן חיים ברשלנות. אולם בשל ייחודם של המקרים בהם עוסקת ההנחיה, תובע השוקל העמדה לדין של הורה בגין גרימת מות ילדו ברשלנות, יתן משקל במסגרת "העניין לציבור" גם לתוצאות הקשות של האירוע על ההורה.
כאמור, ההנחיה מתייחסת לשלושה סוגי מקרים שונים של גרימת מוות ברשלנות, שמהם ניתן להקיש גם למקרים דומים אחרים:
גרימת מוות ברשלנות ע"י הורה בתאונת דרכים. ככלל, קיים אינטרס ציבורי מובהק במדיניות אכיפה מחמירה ובהעמדה לדין. לכן, במקרים בהם ילד נהרג או נפגע קשה בתאונת דרכים בשל רשלנות ההורה, יטה התובע להעדיף את האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין, הן בשל האינטרס הציבורי שבמאבק בתאונות הדרכים והן בשל החשש להישנות עבירה של נהיגה פרועה ו/או רשלנית. במקרים אלו אף יש להביא לשלילת רישיון הנהיגה למספר שנים או לצמיתות, וככלל לא ניתן לעשות זאת בלא להגיש כתב אישום.
לפי ההנחיה, הימנעות מהגשת כתב אישום במקרים אלו תיעשה כחריג, ובהתקיים אחת הנסיבות הבאות (רשימה לא ממצה): גם ההורה הרשלן נפגע קשות בתאונה - פיזית או נפשית; דרגת הרשלנות שלו הייתה נמוכה יחסית; גילו, מצב בריאותו או מאפיינים אחרים ייחודיים של ההורה.
הותרת ילד ברכב ללא השגחה שהביאה למותו. מעשה שכזה עשוי לגבש עבירה של גרם מוות ברשלנות ולעיתים אף הריגה. ההנחיה מציינת, כי יהיו הנסיבות שגרמו להיסח הדעת אשר יהיו, הרי שלא יהיה בהם הצדק או הסבר מניח את הדעת לתוצאה הגורלית שקיפדה את חייו של הילד.
עם זאת נקבע, כי במרבית המקרים, ובהעדר תשתית ראייתית סותרת, מדובר באירוע טרגי שמקורו בהיסח דעת או חוסר שימת לב מצד ההורה. לכן, ככלל לא יועמד ההורה לדין, למעט במקרה של רשלנות ברף גבוה, כדוגמת הותרת הילד ברכב תוך מודעות לכך ומתוך כוונה להשאירו שם לזמן קצר ושכיחתו לאחר מכן, שאז תישקל העמדה לדין לפי מכלול הנסיבות.
טביעה. על-פי ההנחיה יש להבחין בין סיטואציות שונות. בנסיבות בהן הטביעה אירעה כתוצאה מהיסח דעת רגעי המבסס רשלנות ברמה נמוכה, יינתן משקל משמעותי להשלכות הקשות של מות הילד או לפגיעה הקשה בו על ההורה והתביעה תימנע ככלל מהעמדתו לדין. מנגד, בנסיבות שבהן הטביעה אירעה כתוצאה מרשלנות ברף גבוה, כדוגמת כניסה לחוף ים אסור לרחצה, הותרת ילד קטן בסביבת בריכת שחייה, הותרת תינוק באמבטיה ללא השגחה וללא התקן מיוחד ועוד, ישקול התובע העמדת ההורה לדין, לפי מכלול הנסיבות.
בנוגע לשיקולי הענישה נקבע בהנחיה, כי במקרה שבו הורשע הורה בגרימת מוות או בפגיעה קשה ברשלנות בילדו, יתן התובע משקל של ממש לנסיבות הייחודיות הנובעות מאירוע טראגי זה, והנטייה תהיה שלא לבקש עונש מאסר ממש או בעבודות שירות של ההורה, אלא אם נתקיימו נסיבות חריגות ומיוחדות המצדיקות זאת, כדוגמת רשלנות ברמה גבוהה במיוחד.
