רשות מקומית רשאית לשעבד כל נדל"ן שבבעלותו של מי שחייב לה ארנונה, ולא רק את הנדל"ן שבגינו קיים החוב - קובע לראשונה (יום ד', 1.2.17) בית המשפט העליון.
השופט
יצחק עמית נזקק לפרשנות סעיף 11(א) לפקודת המיסים (גבייה), וליתר דיוק - לשני סעיפי משנה בו. סעיף (1) קובע: "מס המגיע על מקרקעי הסרבן יהיה שעבוד ראשון על אותם מקרקעין". ואילו בסעיף (2) נאמר: "כל מס אחר המגיע מסרבן שהוא בעל מקרקעין יהיה שעבוד על המקרקעין אם נרשמה בפנקס המקרקעין הערה על כך על-פי הודעת גובה המס; נרשמה הערה על
שעבוד כאמור, תהא דרגתו נדחית בפני כל שעבוד של אותם מקרקעין שהיה רשום שעה שנרשמה ההערה"
לדברי עמית, לשונו של הסעיף מאפשר את שתי הפרשנויות המנוגדות: כזו לפיה זכות השעבוד היא רק על הנדל"ן בגינו נוצר החוב, וככזו שלפיה היא קיימת לכל נדל"ן שבבעלות החייב. לפיכך, הכרעתו מבוססת על תכלית החוק, כמו גם על הפרקטיקה המקובלת מזה 40 שנה - שגם לה יש חשיבות. שתי אלו מובילות את עמית למסקנה, לפיה אכן ניתן להטיל שעבוד על כל נדל"ן. תכליתו של החוק, מסביר עמית, היא לאפשר לרשות לגבות את החוב - ולכן אין היגיון בהטלת מגבלה על השעבוד שתוכל להטיל לצורך כך.
בסיום פסק דינו מתריע עמית מפני סכנה של יד קלה על ההדק בשימוש בסמכות השעבוד. הוא אומר: "מן הראוי לנקוט תחילה באמצעי הגבייה הפוגעני פחות, וכן ראוי כי הרשות תציג בפני החייב מצג מלא וברור שמפרט את מקור החוב ואפשרויות התשלום, ולא מסמכים מעורפלים שאדם מן היישוב אינו מסוגל להבינם". הוא גם קורא לרשויות לזכור שלא כל "סרבן" הוא מי שמנסה במזיד להתחמק מתשלום מס.
המשנה לנשיאה,
אליקים רובינשטיין, אומר שהתלבט בטרם הצטרף לדעתו של עמית, וזאת בעיקר בשל החשש שהביע בסיום דבריו. "בממשל תקין אין אינטרס הגבייה ואינטרס ההגינות אינטרסים נוגדים אלא משלימים", הוא מדגיש. השופט
אורי שהם הסכים עם עמית ורובינשטיין.
ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורה של עיריית תל אביב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב וקבע, כי היא רשאית לשעבד את הנדל"ן של חברת א.ש נכסים ובניין בשל חוב ארנונה. ביהמ"ש העליון החזיר את התיק למחוזי, כדי שידון ביתר טענותיה של החברה בנוגע לחוב הנטען. את העירייה ייצגו עוה"ד קרן קינקס-זרפשני וריקי בר, ואת החברה - עו"ד
דוד ליפשיץ.
