בית המשפט העליון קובע (2.2.17) כללים ברורים לתיחום שבין תביעות על-פי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה (המעניק פיצוי על נזקים שגרמה תוכנית בנייה) לבין דיני הנזיקין הכלליים.
השופט
נעם סולברג מנסח כך כללים אלו: "נזק שניתן לתובעו במסגרת סעיף 197, לא ניתן לתובעו במסגרת הליך נזיקי בחלוף תקופת ההתיישנות; נזק שסעיף 197 לא מעניק פיצוי בגינו, לא ניתן לתובעו בהתבסס על עוולת המטרד, ככל שמדובר במטרד הנובע במישרין מן התוכנית, אלא אם כן התובע כלל אינו זכאי לבוא בשערי הסעיף.
"לעומת זאת, ניתן לתבוע בתביעה נזיקית פיצוי עבור נזק שסעיף 197 אינו מעניק פיצוי בגינו, אם העוולה הנזיקית אינה עוולה קניינית, אלא מבוססת על התנהגות מעוולת של המזיק, כגון רשלנות או
הפרת חובה חקוקה. אמנם, ככל שמדובר ברשלנות במסגרת הליך התכנון, הכלל הוא כי יש להעלות טענות על כך במסגרת הליך ההתנגדות, ורק במצבים חריגים תותר העלאת טענה ממין זה במסגרת הליך נזיקי מאוחר".
קודם לכן מדגיש סולברג, כי כאשר מדובר בנזק המכוסה לפי סעיף 197 - לא ניתן להגיש תביעה בעילות אחרות. הוא מוסיף: "הכלל הוא שמי שיכול היה לתבוע פיצוי במסגרת סעיף 197 ולא עשה כן, הריהו מנוּע מלתבוע אותו פיצוי בתביעה נזיקית. אולם בנסיבות המתאימות, כאשר הניזוק מראה, כי מחדלוֹ מלתבוע במסגרת סעיף 197 נובע מן העוולה הנזיקית הנטענת, יהא זה מוצדק להורות על הארכת מועד ההתיישנות, כמובן בכפוף למכלול נסיבות העניין".
מכאן עובר סולברג לדון בעילות שאינן במסגרת סעיף 197. לדבריו, "ניתן לתבוע פיצוי בגין נזקי התוכנית גם על נזקים עקיפים, המשקפים במצבים רבים את המטרדים שעתידים להתרחש עם מימושה של התוכנית. מכאן עולה השאלה אם ניתן לתבוע נזקים אלו במסגרת תביעה נזיקית על יסוד דיני המטרדים, במצבים שאינם 'מכוסים' על-ידי סעיף 197. לגישתי, התשובה העקרונית לשאלה זו היא בשלילה".
ואולם, ממשיך סולברג, "בניגוד למי שזכאי להגיש תביעה לפי סעיף 197, אלא שאין חפיפה מלאה בין הפיצוי שהוא זכאי לו לפי סעיף זה לבין הפיצוי שאולי היה יכול לקבל באמצעות דיני המטרדים, הרי שמי שכלל אינו זכאי להגיש תביעה לפי הסעיף, אין לומר כי חסומה בפניו האפשרות להעלות את טענותיו לפני בית המשפט.
"כוונתי למי שאינו גובל בתחום התוכנית שאושרה, ולמי שלא היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם ביום תחילתה של התוכנית. מכיוון שבעל מקרקעין שאינם גובלים בתחום התוכנית אינו זכאי להגיש תביעה לפי סעיף 197, הוא רשאי להגיש תביעה אזרחית חלופית על בסיס טענה לקיומו של מטרד, והוא הדין למי שטוען לנזקים שנגרמו לו בגין אישור התוכנית, אך הוא אינו בעל המקרקעין או בעל זכות בהם".
ועוד: "כאשר המטרד הנטען אינו נובע במישרין מן התוכנית, אין מניעה לתבוע בגין הנזקים שנגרמים מחמתו... גם כאשר הרשלנות הנטענת היא זו שגרמה לאישור התוכנית, ניתן לכאורה לתבוע בנזיקין את רשות התכנון אם לא ניתן לקבל פיצוי בגדרי סעיף 197". עם זאת, "למרות קיומה של זכות התביעה העקרונית, ישנה מניעות מלתבוע אם ניתן היה להעלות את הטענות בדבר חשש למטרד במסגרת ההליך התכנוני עצמו, באמצעות הגשת התנגדות לתוכנית".
בית המשפט העליון אישר ברובה את החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופט
יחזקאל קינר), לדחות על הסף חלק מתביעה בעשרות מיליוני שקלים שהוגשה נגד חברת נתיבי ישראל ו
משרד התחבורה בעקבות סלילת כביש 471 (כביש מכבית). התביעה הוגשה בידי 58 מתושבי גבעת שמואל וקרית אונו, בטענה לנזקים שגרמה להם סלילת הכביש. העליון קבע, כי רק אחד מהסעיפים שמחק קינר יידון שוב בטרם יוחלט האם לדחותו על הסף.
השופטים
יורם דנציגר ו
ענת ברון הסכימו עם העקרונות שקבע סולברג ועם יישומם במקרה הקונקרטי, אם כי בניסוחים משלהם. את נתיבי ישראל ייצגו עוה"ד דיקלה טואשי ורונה פריימן, את משרד התחבורה ייצגה עו"ד שמרית גולן, ואת התושבים - עוה"ד
שחר הררי ומירב תהילה.
