דנקנר: לזכות מחמת הספק

יש לזכות את נוחי דנקנר מחמת הספק מאשמת הרצת מניות אי.די.בי בשנת 2012 - נטען בערעורו של מי שהיה בעל השליטה בקונצרן, ואשר הוגש (יום ד', 8.2.17) לבית המשפט העליון. שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, חאלד כבוב, הרשיע את דנקנר בעבירות ניירות ערך וגזר עליו שנתיים מאסר בפועל. בערעורו טוען דנקנר, כי הרשעתו מתבססת על ראיות נסיבתיות - לאחר שקרסה עדותו של עד המדינה, עדי שלג. אולם "המסקנה שהסיק בית המשפט מהראיות הנסיבתיות אינה הגיונית ואינה המסקנה היחידה; לעובדות שהוכחו בפני בית המשפט יש הסבר סביר המחייב את זיכויו". לטענת דנקנר, איתי שטרום - שהורשע לצידו ונדון לשנת מאסר בפועל - החליט מטעמים כלכליים בלבד להשקיע במניית אי.די.בי באותו מועד, ערב הנפקה שהייתה גורלית להמשך שליטתו של דנקנר בקונצרן. דנקנר ראה בכך פעולה חיובית שאין בה כל פסול, ולכן ביקש לסייע לשטרום והתקשר לאילן בצרי, מנהל החטיבה העסקית ומשנה למנכ"ל הבנק הבינלאומי, כדי לומר "מילה טובה" על שטרום וכדי שהלה יקבל אשראי למימון הרכישה. העובדה שלאחר הרכישה נתן דנקנר הלוואה לשטרום, נטען בערעור, אינה פסולה ולא מדובר היה בכיסוי הפסדיו של שטרום מרכישת המניות. "במועדים הרלוונטיים דנקנר האמין אמונה כנה בכדאיות ההשקעה במניות אי.די.בי שהרי הוא, משפחתו ושותפיו השקיעו בה עשרות מיליוני שקלים. דנקנר האמין שהצלחת ההנפקה מובטחת עוד לפני ששטרום סיפר לו על יוזמתו לרכוש מניות במסחר. הייתה זו הנפקה שכוונה לשותפיו, למשפחתו ולאנשי עסקים שהכיר, אליהם פנה דנקנר, ושנענו לפנייתו", נאמר בערעור. עוד נטען, כי הכרעת דינו של כבוב "לוקה בהתעלמות מעובדות וראיות שהובאו בפניו; במסקנות שאינן נובעות מהראיות; בהיסקי היגיון שאינם מבוססים; ובהתעלמות מהתיישבותן של הראיות עם ההסבר המבוסס והלגיטימי שניתן להן. בית המשפט קמא התעלם אפילו ממשמעות של קביעות שהוא עצמו קבע. קביעות שהפריכו את התזה שהייתה ביסוד כתב האישום של בעל שליטה היוזם פעילות מסחר במניה שבשליטתו ומפעיל לשם כך אחר שאת פעילותו הוא מממן. קביעות אלה מפריכות גם את תזת השותפות שהיא ביסוד ההרשעה. "...טעותו היסודית של בית המשפט קמא היא בכך שקבע שלדנקנר הייתה כוונה להשפיע על השער, מבלי שבחן את השתלשלות האירועים בעיניו של דנקנר, על יסוד המידע שהיה ברשותו במועד ההתרחשות. בית המשפט קמא קבע ממצאים ביחס לכוונתו של דנקנר תוך הסתמכות רבה על עובדות שלא היו בידיעתו של דנקנר, ובהתעלם מעובדות מהותיות המלמדות על מצב דעתו". דנקנר היה בטוח שההנפקה תצליח ולכן לא היה לו כל אינטרס להריץ את שער המניה כדי למשוך קונים - הוא טוען. לגבי הספק הסביר נטען בערעור: "הרשעה מחייבת קביעה לפיה המסקנה ההגיונית היחידה מהראיות היא שדנקנר פעל מתוך כוונה להשפיע על מניות אי.די.בי. ככל שיש הסבר הגיוני אחר למכלול הראיות, אין בהן כדי להרשיע. גם אם הראיות מצביעות על אפשרות שדנקנר היה מודע לכך שפעילותו של שטרום תשפיע על השער, ואפילו אם היה שבע רצון מכך, אך זו לא הייתה מטרת פעולותיו, אין יסוד להרשעתו". לסיכום הערעור על ההרשעה נאמר: "בחינת האירועים כפי שהיו, ובמיוחד בפרספקטיבה של העובדות שהיו ידועות לדנקנר בעת ההתרחשות מעלה אפשרות סבירה וקרובה, כי מבחינת דנקנר היו האירועים שבהם נטל חלק פעילות לגיטימית... המסקנה ההגיונית העולה מהראיות מתיישבת טוב יותר עם הכרעה שלא נפל פגם בהתנהלותו של דנקנר, ומחייבת את זיכויו". דנקנר מערער גם על חומרת עונשו (המדינה כבר הגישה ערעור על קולתו). לדבריו, כבוב התעלם מקביעותיו-שלו על הנסיבות המקלות של המעשים שייחס לדנקנר, קבע בגזר הדין נסיבות מחמירות נוספות, קבע מתחם ענישה החורג לחומרה מן המקובל והתעלם מנסיבותיו האישיות של דנקנר. הערעור הוגש באמצעות עוה"ד גיורא אדרת, אפרת ברזילי, מיכל רוזן-עוזר ויפעת מנור-נהרי.