שופט בית המשפט המחוזי בירושלים,
משה יועד הכהן, דחה (יום ה', 23.2.17) את הסדר הטיעון עם הרב הראשי לשעבר, הרב
יונה מצגר, ודן אותו ל-4.5 שנות מאסר. כמו-כן, ישלם מצגר 5 מיליון שקל בקנסות ובשומה אזרחית. על-פי ההסדר, אמור היה מצגר להישלח ל-3.5 שנות מאסר. הוא יחל לרצות את עונשו ב-3.5.17. מצגר צפוי לערער לבית המשפט העליון, ובמסגרת ההסדר איתו לא התחייבה המדינה לתמוך בערעור שכזה.
הכהן אומר, כי אלמלא ההסדר – היה העונש הראוי למצגר שבע שנות מאסר. הוא בדק האם ההסדר עומד במבחן האיזון בין טובת ההנאה הצומחת לנאשם לבין האינטרס הציבורי, בציינו שיש לבית המשפט משנה חשיבות דווקא כאשר מדובר בהסדר סגור. אין מקום לעשות הסדרי טיעון בכל מחיר, מדגיש הכהן, והשיקולים בעד ההסדרים אינם יכולים לבוא על חשבון העונש הראוי והשמירה על השוויון בפני החוק.
"קיים פער משמעותי בין העונש עליו סיכמו הצדדים לבין העונש ההולם לנאשם", קובע הכהן, ופונה לבדוק האם למרות זאת יש מקום לכבד את ההסדר. הוא מציין, כי המדינה לא טענה שהיו לה קשיים ראייתיים שעמדו ביסוד ההסדר, ולבטח לא מדובר בהשמטה מקרית. לכן, סיכויי הרשעה נמוכים לא יכלו להוות נימוק להסדר, וזאת לעומת הנימוקים התומכים בו – הודאתו, נטילת האחריות, עברו הנקי, תרומתו לחברה והפגיעה הקשה בו.
"ניצול ציני ובוטה של מעמדו" הכהן אומר: "מדובר בנסיבות חמורות ומסלידות. היה זה מיזם עסקי מסואב ושיטתי של קבלת שלמונים", הוא קובע ומפרט את מעשיו של מצגר."נשזר בהם כחוט השני הניצול השיטתי הציני והבוטה שניצל הנאשם את תפקידו הציבורי-ממלכתי הרם, כדי לעשותו קרדום לחפור בו על-מנת להעשיר את כיסו שלא כדין". הכהן מצטט באריכות את הדין העברי בנוגע לשוחד, ומסיים: "למרבה הצער, הנאשם במסגרת מילוי תפקידו הציבורי-תורני כרב הראשי לישראל לא שיווה דברים אלה לנגד עיניו".
בנוגע לחומרת המעשים אומר הכהן: "בכל המקרים אין מדובר בלקיחת שוחד אקראית ומזדמנת אלא, במרבית המקרים, בתכנון ובייזום מראש של לקיחת השוחד בשילוב עם גורמים נוספים ובשרשרת אירועים ארוכה מתמשכת ושיטתית לאורך שנים, שבה נטל הנאשם שלמונים בסכומים משמעותיים, תוך ניצול מעמדו כרב ראשי לישראל. ספירת תתי אירועים המיוחסים לנאשם באישומים אלה מלמדת על לא פחות מ-25 מקרים נפרדים של נטילת שוחד".
הוא גם מתייחס לנזק שגרמו מעשיו של מצגר: "ודאי שנותני התרומות לעמותות לא התכוונו לתת את כספם גם לנאשם ולחיים, אלא רק למטרות הצדקה והחסד שבהם טיפלו העמותות. בכספים הרבים שהועברו לנאשם מתוך סכומי התרומות, אילו הגיעו ליעדם, ניתן היה להשתמש למטרות החיוביות של העמותות ולסייע לאותם נזקקים להם נרתמו לסייע ולא כדי לרפד את כיסיו של הנאשם. מעבר לכך, הנאשם גרם נזק שלא ניתן לזלזל בו למעמדה הציבורי של הרבנות הראשית בישראל".
"תאוות ממון כפשוטה" לדברי הכהן, "הנאשם בורך בכל: מעמד ציבורי ותורני רם שבצידו גם משכורת נאה, משפחה רחבה וכן נכסים לא מעטים כעולה מבקשות החילוט שבכתב האישום המקורי ומהנספח להסדר הטיעון. אף על-פי כן ומשלא ניתן לכך כל טעם אחר, אין הסבר למעשיו זולת תאוות ממון כפשוטה". אומנם עבירותיו לא היו בליבת תפקידו כרב הראשי, אך "דווקא רום מעמדו של הנאשם מהווה נימוק לחומרה המצדיק קביעת מתחם מחמיר".
הכהן מראה, כי העונש המקובל בעבירות שוחד חמור בהרבה מזה שסוכם בהסדר. הוא קובע, כי מתחם הענישה הראוי הוא שש-תשע שנים, ודוחה את המתחם שקבעה המדינה - בין שנתיים לשש שנות מאסר, אשר "אינו מתיישב לא עם עקרון ההלימה, לא עם מגמת ההחמרה של הענישה הנוהגת בעבירות השוחד ולא עם נסיבות ביצוע העבירות".
הכהן עומד על נקודה נוספת: "על אף לקיחת האחריות הפורמלית המתבטאת בהודאה בכתב האישום המתוקן, הנאשם לא הביע חרטה על מעשיו ונמנע מלנצל את ההזדמנות שניתנה לו במסגרת הטיעונים לעונש לומר את דברו בהתייחס לעבירות. לא-זו-אף-זו, גם באי-כוחו לא כללו ולו במשפט אחד בטיעוניהם הבעת חרטה מטעמו. היחיד שטען כי הנאשם 'בוש ונכלם במעשיו', היה בא-כוח המאשימה, אולם, לא ברור מהי האסמכתא לטענתו זו. לעובדה זו יש משמעות יתרה כשמדובר בנאשם שהוא רב, דיין ומורה הוראה, שכיהן בצמרת הממסד הרבני בישראל ואשר במעשיו ובהתנהלותו אמור לשקף את דרכה של תורה ולהוות דוגמה לאחרים. לפיכך, גישתו בעניין זה מעוררת תמיהה רבה" - במיוחד לאור מקורות היהדות, אותם מצטט הכהן.
"לא משקף את האינטרס הציבורי" הכהן קובע: "אין בידי לאשר את ההסדר שאליו הגיעו הצדדים, בכל הנוגע לקביעת עונש המאסר. זאת בשל נסיבותיהן החמורות והמסלידות של העבירות בהן הורשע ובשל מאפייניהן. כעולה מהן קיים הנאשם, תוך שימוש בתפקידו הציבורי הרם ובמעמד, בהשפעה ובקשרים שהקנה לו, מעין 'מיזם עסקי' מסועף ושיטתי שהתמשך לאורך שנים, שמטרתו קבלת שלמונים בסכומים גבוהים מגורמים שונים ומגוונים... פעולות אלה בוצעו תוך ניצול לרעה של כהונתו כרב ראשי לישראל ותוך סטייה חמורה מטוהר המידות המצופה מאיש ציבור במעמדו. בכך פגע הנאשם פגיעה קשה באימון הציבור ביושרם וביושרתם של השירות הציבורי בכלל ושל הרבנות הראשית לישראל בפרט.
"בשל טעמים אלה העונש המוסכם אינו משקף באופן ראוי את האינטרס הציבורי במקרה הנדון. אינטרס זה מחייב השתת ענישה משמעותית והרתעתית ההולמת את חומרת עבירות השוחד המבוצעות על-ידי אנשי ציבור בכירים, שידור מסר תקיף של אי-סובלנות כלפי תופעות של שחיתות במינהל הציבורי וכן שמירה, ככל הניתן, על מדיניות ענישה אחידה, עקבית ושוויונית. לפיכך, גם מכלול השיקולים כבדי המשקל התומכים בכיבודו של ההסדר אינו מצדיק במקרה הנדון את הפער הניכר בין העונש הראוי לבין העונש המוסכם עליו עמדתי".
גיורים, אירועים ו"עמלות" מתרומות האישום הראשון עוסק ב"פרשת הגיורים", במסגרתו הודה מצגר, כי קיבל לכיסו טובות הנאה שמקורן בבעלי ממון תושבי חוץ אשר רצו להתגייר או לערוך בירורי יהדות, וביקשו את עצתו ועזרתו כרב הראשי לישראל. בשנים 2012-2007, בשלוש הזדמנויות, הפנה מצגר מתגיירים תושבי חוץ לרב
גבריאל כהן, ששימש כרב וכאב בית דין בלוס אנג'לס, תמורת מחצית מהכספים ששילמו הללו לרב כהן.
האישום השני עוסק בפרשת "אשכול העמותות", ובו הודה מצגר, כי פעל יחד עם אייזנשטט לגיוס תורמים לעמותות בתמורה ל"עמלה", תוך ניצול מעמדו ותפקידו כרב הראשי. מצגר סיכם עם מנהלי העמותות, כי בתמורה לפעולותיהם שלו ושל אייזנשטט, יתנו לו עשרות אחוזים מן התרומות שיתקבלו בעמותות בעקבות המלצתו ופועלו. עבירות אלו ביצע מצגר בעשרות מקרים ובקשר עם מספר עמותות, כאשר התורמים לא ידעו על "עמלות" אלו.
האישום השלישי עוסק בלקיחת שוחד בדרך של קבלת טובות הנאה שיטתית ע"י מצגר במהלך שנות כהונתו. טובות הנאה אלה קיבל מצגר במספר רב של הזדמנויות, בין היתר במסגרת אירועים פרטיים שלו, וכן כתמורה לכך שהשתתף באירועים שערכו נותני טובות ההנאה.
אישום נוסף עניינו קבלת דבר במרמה ממוסד תורני. על-פי כתב האישום, גייסו מצגר ואייזנטט תרומות למוסד תורני. מצגר נטל לכיסו 25,000 דולר מתוך התרומה שיועדה כולה למוסד התורני, מבלי שגילה לתורמים שעשה זאת. האישום החמישי הוא העלמת הכנסות בסך 3 מיליון שקל, והאישום השישי - לחצים של מצגר על אייזנשטט למסור גרסה כוזבת, שהופעלו כאשר מצגר ישב שבעה על אמו בשלהי 2013. המדינה מיוצגת בידי עוה"ד
דני ויטמן ואילה יעקב-גלברד, ומצגר - בידי עוה"ד
טל גבאי ו
יהודה פריד.
