נמשכים חילוקי הדעות בין שופטי בית המשפט העליון בנושא הריסת בתי מחבלים. אולם בניגוד לפסקי דין קודמים - הפעם (יום ה', 23.2.17) הסכימו גם השופטים
יורם דנציגר ו
ענת ברון שיש להרוס את ביתו של מחבל.
דנציגר וברון, לצידו של
עוזי פוגלמן, הם השופטים המבקשים להחמיר את התנאים להריסת בתים - לאחר שבג"ץ קבע מספר פעמים, שהצעד כלשעצמו הוא חוקי. הנשיאה
מרים נאור גם דחתה בקשה לדון בסוגיה העקרונית בהרכב מורחב ובכך לפתוח פתח לשינוי ההלכה המחייבת.
העתירה הפעם נגעה לביתו של פאדי קונבר, אשר דרס למוות ארבעה חיילים ופצע 18 בשכונת ארמון הנציב בחודש שעבר. אלוף פיקוד העורף הורה לאטום את יחידת המגורים בה התגוררו קונבר (שנורה למוות), אשתו וארבעת ילדיהם, כאשר דירתם של הוריו לא תיפגע. בני המשפחה עתרו לבג"ץ והעתירה נדחתה, אך דנציגר וברון - כמו גם השופט
נעם סולברג - הבהירו את עמדותיהם בנושא.
דנציגר, שעמד בראש ההרכב וכתב את חוות הדעת העיקרית, מדגיש שאין מקום להידרש שוב לצד העקרוני של הריסת בתי מחבלים. עם זאת הוא מדגיש, כי על זרועות הביטחון להקפיד ולבחון כל העת את האפקטיביות של ההריסה כאמצעי הרתעה - כפי שאכן נעשה על-פי המידע שנמסר לשופטים.
לגבי המקרה הנדון אומר דנציגר כי יש להביא בחשבון את אכזריותו המיוחדת של הפיגוע ואת העובדה שמדובר בדירה ששימשה את המחבל עצמו. הוא אומר כי התלבט מאוד לנוכח העובדה שהאטימה תפגע בילדיו של קונבר, אך החליט לאשר אותה משום שיוכלו להתגורר - לפחות זמנית - בבית הוריו.
ברון הסתייגה מתוקפה של חוות הדעת בנושא האפקטיביות של ההריסה, באומרה ש"לא ניתן למצוא בה בסיס אמפירי או תשובה מדעית לשאלה הנכבדה של יעילות ההרתעה הגלומה בהריסת בתים.
כשלעצמי, איני סבורה כי התמונה ההרתעתית העולה מחוות הדעת היא כה ברורה, בוודאי לא החלטית; ובכל מקרה ניכר כי היא מעוררת שאלות נוקבות. כך במיוחד לגבי היקף המקרים שבהם הריסת בתים פועלת דווקא בכיוון ההפוך, מעודדת או מגבירה שנאה ומעשי אלימות אחרים נגד יהודים". במקרה הזה היא הסכימה שיש לאטום את הבית, משום שהחומר החסוי הוכיח שבני המשפחה ידעו על כוונותיו של קונבר.
לעומתם אומר סולברג כי לא ניתן להתייחס להחלטתה של נאור להימנע מדיון נוסף, כאילו לא הייתה. הוא מוסיף: "הריסת ביתה של משפחה הוא עניין קשה ומעיק, במיוחד כאשר בבני המשפחה נכללים ילדים קטנים. אולם המשמעות איננה שהדבר מקנה חסינות מפני הפעלת הסמכות, כאשר נדרשת הרתעה מפני הישנות מעשים דומים. כאשר סבור המשיב כי הרתעה זו נדרשת, אכן עלולה גם סביבתו של המחבל לשלם מחיר, וגם ילדיו הקטנים בכלל זה. סבלם של הילדים מכביד, אך לעתים אין מנוס ממנו. גם כאשר בענישה פלילית עסקינן, העונש מוטל על הנאשם אך הנושאים בסבל הם גם בני המשפחה".
סולברג מזכיר שמדובר בהרתעה ולא בענישה, ומסתייג מגישתה של ברון: "הסברה לפיה הפרקטיקה של הריסת בתים דווקא מזיקה, ואינה מועילה להשגת הרתעה, היא כמובן לגיטימית, אך לי כשופט אין אלא מה שעיניַ רואות ובוחנות: לא הלכי-רוח, אלא חוות דעת מקצועית מאת שירות הביטחון הכללי. חובה מוטלת על המפקד הצבאי, לבסס את החלטתו על תשתית עובדתית הכוללת בחינה מעמיקה, נמשכת ועדכנית של סוגיית ההרתעה. אכן, הונחה לפנינו חוות דעת מאת גורמי המקצוע בשב"כ. עיינו בה ושבנו ועיינו בה, וגבי דידי לא נמצא טעם טוב לחלוק על מסקנתה, על סמך האמור בה ובמענה לשאלותינו".
לסיום אומר סולברג כי אכן הריסת בתים היא צעד קשה, שכן "הפגיעה בבני המשפחה מכבידה. אלא, כפי שאמרתי במספר הזדמנויות, שהטרור הרצחני המכה באזרחי ישראל - זו הפעם, בארבעה צוערי קצונה בצה"ל - אינו מותיר ברירה בידי המפקד הצבאי, המחויב לעשות שימוש בכל אמצעי חוקי שברשותו על-מנת להציל חיי אדם, פשוטו כמשמעו". את המשפחה ייצגה עו"ד מיכל פומרנץ, ואת המדינה - עו"ד אבינעם סגל-אלעד.
