בג"ץ קובע (יום ג', 28.2.17) כי בית הדין הרבני מוסמך להטיל חרם על סרבן גט, אשר משמעותו היא הרחקתו המוחלטת מן החברה הדתית. פסק הדין ניתן ברוב דעות בדיון בשתי עתירות שהגישו עודד גז וסרבן גט נוסף, דיון אשר התקיים בהרכב מרוחב של שבעה שופטים. בג"ץ מדגיש, כי מדובר בהמלצה של בית הדין ולא בצעד שניתן לאכוף.
מדובר במה שמכונה בהלכה "הרחקות דרבינו תם": מניעת כל מגע עסקי וחברתי עם סרבן הגט והרחקתו בפועל מהחיים הדתיים. בג"ץ אף אישר שבמקרים כאלו יכול בית הדין הרבני לישראל להודיע על החלטתו לקהילה בחו"ל בה מתגורר סרבן הגט ולפרסם ברבים את פרטיו האישיים ואת תמונתו.
החלטה זו התקבלה בידי המשנה לנשיאה,
אליקים רובינשטיין (שכתב את חוות הדעת העיקרית) והשופטים
יצחק עמית,
ניל הנדל ו
אורי שהם. השופטת
אסתר חיות סברה כי יש לדחות על הסף את העתירות שהגישו גז והסרבן השני, בשל חוסר ניקיון כפיהם שבא לידי ביטוי בכך שהם נמנעים מלקיים פסקי דין המורים להם לגרש את נשותיהם. הנשיאה
מרים נאור והשופט
יורם דנציגר סברו בדעת מיעוט, כי יש לקבל את העתירות.
רובינשטיין אומר, כי השימוש ב"הרחקות דרבינו תם" אינו מהווה הרחבה של סמכויות בתי הדין הרבניים, אלא מימוש של סמכויותיהם הקיימות - בדומה לאישור שניתן להם להמליץ על החמרת תנאי המאסר של סרבנים. גם כאן מדובר בהמלצה, שכן אין לבית הדין אמצעי לאכוף את מימושה. רובינשטיין מדגיש, כי מבחינה הלכתית אין המדובר בנידוי מחייב, אלא בצעד המממש בצורה מובהקת את מטרת החוק - לשחרר מסורבות גט מעגינותן.
עוד אומר רובינשטיין, כי יש להתייחס בחיוב גם לשיימינג המתלווה להרחקות אלו, וזהו מקרה בו ניתן להשתמש לחיוב באינטרנט. הוא מדגיש, כי אין להותיר בידי כל בר בי רב את ההחלטה על צעדים כאלו, המביישים אדם ברבים, אך במקרה זה - מדובר על החלטה משפטית שהתקבלה לאחר בדיקת העובדות ושקילת החלופות.
גם עמית אומר, כי אם בית הדין רשאי להחמיר תנאי מאסר - קל וחומר שהוא רשאי להמליץ על צעדים חברתיים. מדובר בסמכות שמפעילים בתי הדין מזה עשרות שנים, ומטרתה היא להפסיק את הפגיעה האנושה בזכויות היסוד של האישה. גם העובדה שכלי זה אפקטיבי רק כלפי שומרי מצוות, אינה סיבה שלא להפעילו - מדגיש עמית; לכל סרבן גט יש לתפור את חבילת הסנקציות המתאימה לו. בשולי הדברים קורא עמית לבתי הדין להכיר ב"מות הנישואין" כעילה לגירושין, ומזהיר שאם לא יעשו זאת -תימשך השחיקה במעמדם.
בשולי הדברים מעיר עמית: "חזרתי וקראתי בהשתאות את טענותיו של העותר גז, הטוען בלהט כי הוא אינו סרבן גט אלא אשתו היא סרבנית שלום-בית. אין לקורא אלא להשתאות עד היכן מגעת איוולתו, שמא רשעתו, של העותר, אשר טחו עיניו מראות כי הוא מחלל שם שמים ברבים וממרה פיהם של דיינים, תוך שהוא מתעטף ומתהדר ב'צדיקותו'. ועל כך כבר נאמר 'אל תהי צדיק הרבה'".
שהם מדגיש שיש להימנע ממדרון חלקלק, בו יתווספו סנקציות שאינן מוזכרות בחוק, ולכן הוא אומר שעל בית הדין להשתמש ב"הרחקות דרבינו תם" רק אם כלו כל הקיצין והסנקציות הקבועות בחוק לא הועילו. יש לעשות זאת "תוך הפעלת גישה זהירה, מידתית והדרגתית", אומר שהם.
הנדל אומר, כי סמכותו של בית הדין להמליץ על הרחקות אלו נובעת הן מסמכותו הטבועה והן מסמכויות העזר שהעניק לו המחוקק. הוא גם עומד על כך, שהפגיעה בזכויות סרבן הגט היא מידתית, שכן ביכולתו לעבור לקהילה שלא תיענה להמלצת בית הדין, והוא אינו מנוע מלהשתתף בריטואלים הדתיים אלא רק מלהימנות למניין או לעלות לתורה. הנדל גם מזכיר, כי ברגע בו הסרבן יתן את הגט - יפקעו הצעדים, כך שההחלטה נתונה בידיו.
דנציגר סבר שיש לקבל את העתירות משום שלדעתו בתי הדין צריכים הסמכה מפורשת בחוק להטלת הסנקציות הללו. נאור סברה שיש לקבל אותן, משום שבפועל לא מדובר בהמלצות אלא בצעדים מחייבים - ולכך לא הוסמכו בתי הדין. לצד זאת מעירה נאור, כי חובה לכלול בחוק אמצעים נוספים שניתן יהיה להפעילם נגד סרבני גט.
בג"ץ נענה ברוב דעות לעתירות, כאשר קבע, כי בית הדין לא יכול למנוע כבר כעת את קבורתו של סרבן הגט בקבר ישראל לכשיגיע יומו, שכן אין המדובר בסנקציה אפקטיבית כאשר קיימת ממילא קבורה אלטרנטיבית. שני העותרים חויבו לשלם לנשותיהם הוצאות בסך 18,000 שקל כל אחד.
את אחד הסרבנים ייצג עו"ד אלן עושרת; את בתי הדין ייצגו עוה"ד עו"ד שמעון יעקבי,
רפי רכס ויצחק שמואל רוזנטל; את שרת המשפטים ייצג עו"ד רועי שויקה; ואת הנשים - עוה"ד
טל איטקין, בתיה כהנא-דרור, שי זילברברג וקרן הורוביץ.
