הנהלת בתי המשפט רשאית לקצוב את תקופת עבודתם של העוזרים המשפטיים, בתנאי שתפעיל ועדת חריגים - קובע (יום ד', 1.3.17) בית הדין הארצי לעבודה. המשמעות היא, שככלל - לא יועסקו העובדים יותר מארבע או שש שנים.
בית הדין הארצי קיבל את ערעורה של המדינה על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב, שמנע ממנה לקצוב את העסקת העוזרים. הוא קבע בדעת רוב, כי בהחלטת הקציבה לא נפל פגם המצדיק התערבות בה, כל עוד נותרת על-כנה ועדת החריגים, ובכפוף לעריכת נוהל מסודר הקובע את הרכבה, סמכויותיה ואמות המידה שמכוחן עליה לפעול. בהתאם חכך נקבע, כי הצווים שנתן בית הדין האזורי יישארו על-כנם עד לפרסום הנוהל ויפקעו עם פרסומו.
את דעת הרוב כתבה השופטת
סיגל דוידוב-מוטולה. לדבריה, מאחר שהעוזרים מועסקים בחוזים מיוחדים - ניתן לקבוע תקופת התקשרות מירבית איתם, אותה ניתן להאריך רק במקרים חריגים. לדבריה, אין בהחלטת הקציבה משום כבילה של שיקול הדעת המינהלי, אלא יישום של מדיניות כללית המופעלת באופן שוויוני והמצויה בתחום סמכותו של נציב שירות המדינה, כל עוד קיימת גם אפשרות לחרוג ממנה במקרים המתאימים.
במקרה זה אומנם לא נמצא מסמך המלמד על השיקולים שעמדו בבסיס החלטת הקציבה, אך דוידוב-מוטולה אומרת שפגם זה תוקן כאשר ההחלטה והשיקולים שביסודה פורטו בצורה מסודרת ונרחבת במהלך הדיונים המשפטיים, ולאחר שכל הגורמים המוסמכים דנו בנושא לאורך השנים. לצד זאת מעירה דוידוב-מוטולה, כי ייתכן שלצורך גיבוש הנוהל של ועדת החריגים, יהיה צורך לעדכן את המסד העובדתי הנוגע להעסקת העוזרים.
המדינה הציגה שיקולים רלוונטיים להגבלת ההעסקה, אומרת דוידוב-מוטולה. בראשם ניצבים השיקולים המערכתיים: הממד הציבורי המחייב את "פתיחת השורות", הממד השיפוטי בדבר הנראות הציבורית של אי-תלות הגורם היושב לדין, והחשש מפני "ירידה לזירה" של שופט שיבקש להביא לידי סיום את העסקת עוזרו. השיקול התקציבי שהעלתה המדינה במסגרת הערעור - ספק אם ניתן להביאו בחשבון, אך משלא הוצג כשיקול דומיננטי ובנסיבות התיק, אין בו כדי לשנות מהמסקנה אליה הגיעה, מעירה דוידוב-מוטולה.
המדינה אומנם לא הביאה בחשבון מספר שיקולים שהיה עליה להתייחס אליהם, כגון ההשלכה של הקציבה על העוזרים כפרטים, כאשר ייפלטו בעל-כורחם ממקום עבודתם. כמו-כן, לא הוצגו השיקולים שהביאו להחלטה על ההעסקה דווקא לארבע או שש שנים בלבד. דוידוב-מוטולה גם סבורה, שאין מקום לקבוע תקרת תקופה גורפת שלא ניתן לסטות ממנה, ולכן הפתרון הוא בדמות ועדת החריגים.
לגבי ועדת החריגים קובע בית הדין, כי על המדינה לנסח נוהל מסודר לטיפול בבקשות להארכה/חידוש של חוזה העבודה מעבר לתקופה החוזית המירבית, באופן שיתן מענה לכל השיקולים הרלוונטיים, תוך התייעצות עם ארגון העוזרים. כמו-כן, עליו לקבוע את הרכב הוועדה, סמכויותיה ואמות מידה לפעולתה, כך שהחלטותיה יהיו שוויוניות.
השופט
אילן איטח ונציגי הציבור שי צפריר ושלמה נוימן הסכימו עם דוידוב-מוטולה. נשיא בית הדין,
יגאל פליטמן, סבר בדעת מיעוט, כי מדובר בהחלטה בלתי מידתית ובלתי סבירה, וכי ראוי להעסיק את העוזרים המשפטיים ללא הגבלת זמן. לדעתו, היה צורך להורות לנציב שירות המדינה לבחון שוב את הנושא. את המדינה ייצג עו"ד
דורון יפת; את העוזרים ייצגו עוה"ד
ארנה לין, איריס ורדי, נטע שפירא, קרן הלפרין-מוסרי ותמר ישראלי; ואת לשכת עורכי הדין - עו"ד
נעמי לנדאו.
