התנור, השמאי והראל

התנהלות מעוררת תהיות של חברת הביטוח הראל ושל השמאי מטעמה עולות מפסק דינה של רשמת בית המשפט לתביעות קטנות בקריות, יונת הברפלד-אברהם. היא חייבה את הראל לפצות את אברהם אלעד ב-8,200 שקל על התפוצצות תנור הסקה, ולשלם לו הוצאות בסך 1,200 שקל. התנור היה מבוטח בפוליסת תכולה של הראל, אך החברה טענה שמדובר היה בתנור בן 35 שניכרו עליו סימני בלאי ועייפות החומר, ולכן אין היא חייבת בתשלום הפיצוי. על כך אומרת הברפלד-אברהם, כי סוקר מטעם הראל ביקר בביתו של אלעד לפני הוצאת הפוליסה, ראה את התנור - ומאחר שהחברה לא החריגה אותו, אין היא יכולה לטעון כעת שהפיצוץ נבע מגילו המתקדם. תמיהה אחרת עלתה משינוי גרסתו של השמאי עמי בן-שימול שבדק את התנור לאחר הפיצוץ. בדוח הראשון שלו כתב בן-שימול, כי מדובר ב"התבקעות פנימית של גוף תנור יציקה ברזל". לאחר חודש הוסיף משום מה בן-שימול ארבע מילים שעלו בקנה אחד עם נסיונה של הראל לחמוק מתשלום: "כתוצאה מבלאי והיחלשות החומר". אברהם-הרפלד אומרת, שלא ברור מה הביא לשינוי זה, והיא קיבלה את הגירסה הראשונה של הדוח.

שמואל בסט ישלם למהנדס בועז גוטפלד 4,200 שקל תמורת עבודות ייעוץ שביצע בביתו לטיפול בבעיות נזילות ורטיבות. רשם בית המשפט לתביעות קטנות בהרצליה, אדי לכנר, קיבל חלקית את תביעתו של גוטפלד וזיכה אותו בתשלום בעיקר כנגד עלויות הביצוע של הקבלנים, כפי שהוסכם בחוזה בין השניים. לכנר דחה את התביעה שכנגד בסך 33,500 שקל שהגיש בסט (אשר טען שהנזקים שנגרמו לו הסתכמו ב-123,000 שקל), לאחר שקבע, כי הפר את ההסכם עם גוטפלד.

חברת הביטוח הפניקס תחזיר לליאור לבנוני 30,000 שקל - התשלום לשמאי שהזמין להערכת הנזק שנגרם לביתו ביישוב בת-חפר שהוצף בינואר 2013. החברה טענה, כי לבנוני אמור היה להמתין לשמאי מטעמה, אך שופטת בית המשפט לתביעות קטנות בחדרה, רקפת סגל-מוהר, קיבלה את גרסתו של לבנוני ולפיה נציגת החברה אישרה לו להזמין שמאי פרטי. תמלילי השיחות שהוצגו ביססו את גרסתו של לבנוני וסתרו את זו של הפניקס, וסגל-מוהר אומרת שהיה זה סביר מצידו של לבנוני למצוא מענה מהיר ככל האפשר למצוקה בה היה שרוי. הפניקס גם תשלם הוצאות בסך 1,000 שקל.

"מצופה מכל לקוח כי יגלה אחריות בכל הנוגע לחיובים בחשבונו ויבדוק את חיוביו מדי חודש או בכל פרק זמן סביר". כך אומרת רשמת בית המשפט לתביעות קטנות בהרצליה, ענת דבי. היא דחתה תביעה בסך 33,000 שקל שהגיש יצחק רייטמן נגד סלקום, בטענה שלא ניתקה כמבוקש שלושה קווים שהעמיד לרשות פועלים רומנים שעבדו עבורו, ואשר עשו בהם שימוש גם לאחר ששבו למולדתם. דבי אומרת, כי רייטמן חתם על הסכם השימוש (והודה שאינו קורא מסמכים), לא ביקש לנתק את הקווים ולא שם לב לחיובים עד שסלקום עצמה הפנתה את תשומת ליבו לכך. רייטמן חויב בתשלום הוצאות בסך 1,000 שקל.

חברת הרהיטים אל-בוסתן תחזיר לסוהייר וכמיל שקור 9,000 שקל ששילמו תמורת ספות עור, לאחר שבני הזוג ביקשו להחזירן והחברה סירבה לעשות זאת, בניגוד להוראות החוק. לעומת זאת, שקור אינם זכאים להחזיר ספת נוער ולקבל את 2,000 השקלים ששילמו תמורתה, שכן לא עמדו בהוראות החוק לעניין הזמן בו ניתן לדרוש לבטל את העסקה ולקבל את התמורה. רשמת בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה, גילה ספרא-ברנע, גם חייבה את אל-בוסתן בתשלום פיצוי של 1,500 שקל על הסחבת ובהחזר הוצאות בסך 600 שקל.

סוכנות הנסיעות איזי גו תחזיר לבקי רנדל-רודוך 1,700 שקל ששילמה כדמי ביטול לכרטיסי טיסה שהזמינה באמצעותה, לאחר שהתברר שהכרטיסים הוזמנו ל-24.3.16 במקום ל-24.4.16. שופט בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה, זיו אריאלי, קבע, כי מדובר בעסקה שמקורה בטעות מצד עובדת הסוכנות, ולכן מוטלת עליה האחריות לתשלום בו נשאה רנדל-רודוך. עוד הוא אומר, כי חתימתה של הלקוחה במקרה זה היא דוגמה לחתימה מהירה ואף נמהרת, שאינה יכולה לפטור מאחריות את מי שגרם לטעות. איזי גו גם תשלם 750 שקל על עוגמת הנפש בגין ביטול החופשה והוצאות בסך 750 שקל.

סוכנות הנסיעות טלטוס וחברת התעופה אוקראין אינטרנשיונל יפצו שלושה נוסעים ב-7,500 שקל לאחר שהללו גילו רק בנמל התעופה בלונדון, שלא אין להם כרטיסים לטיסה לקייב למרות שהזמינו אותם. רשם בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים, בנימין בן-סימון, קבע שהאחריות מוטלת על הסוכנות והחברה יחדיו, תוך אשם תורם של 10% לנוסעים שביצעו הזמנה כפולה ויצרו בלבול. הוא מדגיש, כי סוכנות הנסיעות חייבת לוודא שההזמנה דרכה בוצעה, ואילו החברה אינה יכולה להשתמט בטענה של "תקלת מחשב" - שכן בני אדם אמורים לפקח על פעילות המחשב.

כפר מרדכי יכסה את ההוצאות המשפטיות שהיו לאוגני מנדלסון, חברת ועדת הביקורת של האגודה, במסגרת תפקידה. שופט בית המשפט לתביעות קטנות בראשון לציון, אבי סתיו, קיבל במלואה את תביעתה של מנדלסון והורה ליישוב להחזיר לה 33,800 שקל ולשלם הוצאות של 1,000 שקל. הוצאותיה של מנדלסון היו גבוהות יותר, והיא תבעה את הסכום המירבי האפשרי בתביעה קטנה. מנדלסון וחברים אחרים בוועדת הביקורת נתבעו בידי שישה מחברי האגודה, לאחר שהפיצו דוח ביקורת שייחס להם פעילות פסולה; התביעה הסתיימה בפשרה. סתיו קובע, כי בין חברי האגודה קיים הסכם מכללא, לפיו היא תעמוד מאחוריהם ותממן את הוצאותיהם אם ייתבעו במסגרת תפקידיהם בה - כפי שהיה במקרה זה. הוא לא מצא שטענותיה של האגודה כלפי מנדלסון מוצדקות, ופסק שאין בהן כדי למנוע ממנה את ההחזר.

הגזמה יתרה ועדויות בלתי אמינות, לצד אי-הצגת הוכחות לטענות והימנעות מהבאת עדים רלוונטיים - כל אלו הביאו את רשם בית המשפט לתביעות קטנות בטבריה, מוהנד חלאילה, לדחות את תביעתה של עדנה עמר נגד מונה טורס וקווי חופשה. עמר טענה לסבל רב שעבר עליה ועל בעלה באתר נופש באיטליה, אך כאמור חליאלה מצא שאין יסוד לטענות. עוד הוא מעיר, כי השניים שילמו רק 3,700 לאיש, והיו צריכים להביא בחשבון שהמחיר מתבטא באיכות. לבסוף מציין חלאילה, כי עמר טענה שאינה יכולה לשלם הוצאות של 500 שקל שנקבעו כתנאי להבאת עדים לאחר הדיון בתביעה - אך בני הזוג מרבים לנסוע בעולם. עמר תשלם הוצאות בסך 500 שקל.