ועדת שכר טירחה בלשכת עורכי הדין תמכה בדרישתה של עורכת דין לקבל 35,000 שקל תמורת ייצוג הוריו של צעיר שהיה מאושפז במחלקה לטיפול נמרץ. זאת, למרות שעו"ד לימור בן-חמו ניצלה את מצבם הקשה של ההורים, החתימה אותם על הסכם בפתח החדר בו היה מאושפז בנם ודרשה את התשלום לאחר שהם ביטלו את ההסכם כעבור יומיים ובלא שביצעה פעולה כלשהי. כך מגלה (7.4.17) פסק דינו של רשם בית משפט השלום בירושלים, בנימין בן-סימון.
דוד סילמן בו ה-23 נפצע אנושות בתאונת דרכים באפריל 2014, אושפז במשך חודש בהדסה עין כרם כשהוא מורדם ומונשם, ולבסוף מת מפצעיו. בן-חמו שמעה על התאונה וב-5.5.14 התקשרה להוריו, מנשה ורחל סילמן. היא הגיעה לבית החולים ושם החתימה אותם על הסכם לפיו תייצג אותם בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
למחרת סיפרה רחל סילמן לאחיה, שהוא עורך דין, על ההסכם עם בן-חמו והוא המליץ לה על עורך דין אחר. ב-7.5.14 הודיעה סילמן לבן-חמו על הפסקת הייצוג, התנצלה, הסבירה לה את מניעיה ואף אמרה שבני הזוג יפצו אותה. כעבור יום נוסף חתמו סילמן על הסכם עם עורך דין אחר, אשר הודיע לבן-חמו שהיא יכולה לבקש שכר תמורת הפגישה האחת עם ההורים. בתגובה דרשה בן-חמו לאכוף את ההסכם, לפיו תקבל שליש משכר הטרחה אם התיק יועבר לעורך דין אחר. משלא נענתה, הגישה תביעה לתשלום של 34,000 שקל בתוספת מע"מ, ואף דרשה לראות בה "נושה מובטחת" אשר תזכה לעדיפות על פני כל נושה אחר של סילמן (אם יש כזה).
הצדדים הסכימו לקבל את חוות דעתה של ועדת שכר טירחה בלשכה, אשר הביעה את עמדתה ולפיה "הסכמים יש לכבד". לדברי הוועדה, בן-חמו הייתה רשאית לדרוש שליש משכר הטרחה הסופי שייפסק בתיק, והיא מסתפקת בסכום שדרשה אם תקבל אותו מיד - ויש מקום לקבל את עמדתה. מאחר שהפיצוי הצפוי בתיק היה מיליון שקל, המשיכה הוועדה, הרי שדרישתה של בן-חמו סבירה - אך ניתן לאפשר לסילמן לבחור לשלם לה שליש משכר הטרחה הסופי. סילמן התנגדו לאימוץ חוות דעת ובן-סימון המשיך לפיכך את ההליך.
בן-סימון אומר תחילה כי הטיפול בתיק מצידה של בן-חמו היה בחיתוליו כאשר הופסק הייצוג, והיא לא הוכיחה שביצעה בו פעולה כלשהי. לכן, "עולה שאלה מוסרית ומשפטית כאחד: כיצד ואם בכלל ניתן לגבות בגין שכר טירחה, כאשר לא הושקעה טרחה כלל וכלל". בן-סימון מקבל את טענתם של סילמן, לפיה "הם חתמו על ההסכם כאשר היו במצב נפשי קשה מאוד, שבורים רצוצים כואבים ומבולבלים כאשר חיי בנם היו תלויים בין
שמים וארץ".
לדעת בן-סימון, סילמן לא הבינו את משמעות החוזה ואת משמעות ביטולו. "כאשר עורך דין בא להחתים אנשים על חוזה ייצוג מעין זה ובנסיבות מעין אלה, חלה עליו חובה לנהוג ברגישות רבה ו
בתום לב", הוא מדגיש. בן-חמו טענה, כי אמרה לסילמן שקלוש הסיכוי שמי מהצדדים יבקש לבטל את ההסכם; זוהי טענה הגובלת בחוסר תום לב, מגיב בן-סימון.
בן-סימון גם אינו מקבל את עמדת בן-חמו [שהיא כאמור גם עמדת הלשכה], לפיה "הסכמים יש לכבד" בלא להתחשב בנסיבות העניין. קבלת עמדה זו, הוא אומר, תוביל לתוצאה אבסורדית ובלתי סבירה, ולהתעשרות שלא כדין של עורך הדין שלא עשה דבר למען הלקוח. הוא דוחה את טענתה של בן-חמו, כאילו סילמן פעלו בחוסר תום לב בעת ביטול החוזה. ספק רב אם לבן-חמו מגיע דבר מה, מסיים בן-סימון, אך לא ניתן להתעלם מכך שרבקה סילמן אמרה לבן-חמו שבני הזוג יפצו אותה, ושגם בא-כוח הנוכחי אמר שמגיע לה תשלום כלשהו. לפיכך, פסק בן-סימון לטובתה 12,000 שקל והוצאות בסך 3,500 שקל.
