בית המשפט העליון קיבל (יום א', 30.4.17) את ערעורו של הרב
יונה מצגר, לשעבר הרב הראשי לישראל, וקבע שירצה 3.5 שנות מאסר. בכך אימץ בית המשפט העליון את הסדר הטיעון בעניינו של מצגר, אותו לא קיבל שופט בית המשפט המחוזי בירושלים,
משה יועד הכהן.
מצגר הודה בקבלת שוחד ובהלבנת הון בהיקף כולל של 5 מיליון שקל - מחצית מהסכום שיוחס לו בכתב האישום המקורי. את רוב הסכום קיבל מאילי הון זרים תמורת השתתפות באירועים שערכו, וכן קיבל כספים תמורת הפניות לגיור בלוס אנג'לס וגזר "עמלות" של עשרות אחוזים מתרומות שגייס למוסדות שונים. הצדדים ביקשו לגזור עליו 3.5 שנות מאסר, לצד צעדים כספיים - פליליים ואזרחיים - בהיקף של 5 מיליון שקל.
הכהן קבע, כי מדובר בהסדר בלתי סביר לנוכח היקף הסכומים בהם מדובר ומעמדו של מצגר, וכאמור הטיל עליו שנת מאסר נוספת. מצגר ערער, בתמיכת המדינה, וביקש להסתפק בעונש שנקבע בהסדר - וכך כאמור פסק ביהמ"ש העליון. מצגר יתחיל לרצות את עונשו ביום רביעי הקרוב.
השופט
עוזי פוגלמן מציין כבסיס לפסק דינו, כי המדינה שינתה בבית המשפט העליון את טיעוניה בשתי נקודות עיקריות לעומת זה שהציגה במחוזי. הראשונה: בעוד במחוזי טענה המדינה שמתחם הענישה בלא הסדר היה צריך להיות 6-2 שנות מאסר, בעליון היא הציגה מתחם של 8-5 שנות מאסר. למתחם זה חשיבות רבה, שכן הוא מלמד על מידת הסטייה ממנו בשל ההסדר - מזכיר פוגלמן.
הנקודה השנייה: רק בביהמ"ש העליון הצהירה המדינה, כי היה קשיים ראייתיים בהוכחת מלוא העבירות שיוחסו למצגר בכתב האישום המקורי, ובכך נימקה את ההסדר עימו. "כאשר התביעה אינה שוטחת בפני בית המשפט את הטעמים שנוגעים לקשיים הראייתיים בתיק אשר הינם בין הטעמים העומדים בבסיס עריכתו של הסדר טיעון, עלול בית המשפט להתרשם כי העונש שעליו הוסכם בהסדר הטיעון הוא מקל ואינו ראוי בנסיבות העניין – ולכן ידחה את הסדר הטיעון שמובא לפניו, בשל ההצגה החסרה האמורה", אומר פוגלמן - וזה מה שקרה במקרה הנדון.
פוגלמן דוחה את עמדתו של הכהן, לפיה מצגר לא הביע חרטה משום שלא עשה זאת במו פיו במחוזי. "הודאת המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן מבטאת לקיחת אחריות והכרה מצד המערער בהתנהלותו הבלתי ראויה", הוא קובע, ואין לחייבו לנצל את זכותו לומר את דברו לפני גזירת העונש. "באם בחר הנאשם, או המערער, שלא להוסיף דברי חרטה בטרם יגזור בית המשפט את עונשו, אין זה
הכרחי כי הדבר ייזקף לחובתו ויהיה כעדות ניצחת להיעדרה של חרטה מצידו", מדגיש פוגלמן. במקרה הזה, גם הסכמתו של מצגר לענישה כלכלית כבדה מלמדת על חרטה, הוא מוסיף.
לדעת פוגלמן, המדינה הביאה בחשבון בצורה נאותה את השיקולים הנוספים שהציגה: החיסכון בזמן שיפוטי, הנשיאה בעונש סמוך למועד ביצוע העבירות, העובדה שהשוחד לא ניתן תמורת מעשים שבליבת תפקידו והציפייה של מצגר - על סמך הפסיקה - שההסדר איתו יכובד.
השופטת
דפנה ברק-ארז מדגישה, כי קבלת הערעור "אינה גורעת כמלוא הנימה מן הגינוי החריף למעשים המכוערים שבהם הורשע המערער. לא ניתן להפריז בחומרתן של העבירות שבהן כשל המערער תוך ניצול של מעמדו הרם – עבירות על טוהר המידות, שפגעו בערך של יושרה בחיים הציבוריים בכלל ובמעמדה של הרבנות הראשית בפרט. המדובר בעבירות שהפסול המוסרי הנלווה להן גלוי על פני הדברים. התובנה ש'שוחד יעוור עיני חכמים' אינה רק עתיקה, אלא גם תקפה כביום כתיבתה".
השופט
נעם סולברג מציין לחיוב את הודאתו של מצגר: "אין זה דבר של מה בכך, והוא נדיר במקומותינו". גם החיסכון בזמן שיפוטי הוא בעל משקל, מוסיף סולברג, ולהודאה יש גם "עניין ערכּי שמחייב התייחסות הולמת ומתחשבת. הודאה היא תחילתו של תהליך התשובה בהלכה היהודית, בלעדיה איִן", הוא מזכיר בצטטו את דברי הרמב"ם בשבחו של המתוודה בפומבי. "ואחרי ככלות הכל, וכדברי חברַי: הקלון, הגנאי והכיעור – בעינם עומדים", מסיים סולברג.
את מצגר ייצגו עוה"ד
טל גבאי,
יהודה פריד וטופז איתן, ואת המדינה - עוה"ד תמר בורנשטיין ואיתמר גלבפיש.
