שר החינוך
נפתלי בנט חולק פומבית על נשיא המדינה ראובן ריבלין, ודוחה את "חזון השבטים" אותו מקדם הנשיא. לדבריו, ריבלין מציע השלמה עם מציאות מסוכנת, ואינו מציע חזון. בנאום שנשא (יום ג', 2.5.17) בחידון התנ"ך העולמי לנוער בבנייני האומה, אמר בנט: "צודק נשיאנו, מכובדי, ראובן ריבלין, כשהוא מזהה את החברה הישראלית ככזו המצויה בסכנת חלוקה לשבטים, אלא שלממלכה כמו שלנו אסור להסתפק במצב זה. חלילה לנו אם המצוי יהפוך לרצוי. חזוננו אינו יכול להתקיים כחזון שבטים; חזוננו הוא חזון הממלכה המאוחדת, והוא כולל את כל האחריות שחזון כזה מגלגל לפתחנו".
"זו ממלכה שעץ אפרים ועץ יהודה חייבים לשוב ולהתאחד תחתיה", המשיך השר בנט. "החזון הזה מעולם לא חדל להיות רלוונטי: לכל שבט ושבט יש מקום בארצנו. זו הרוח שיוצאת מתוך התנ"ך, ומנשבת ברחבי הממלכה שלנו. זו משימתו של הדור שלנו".
להוציא את תרבותנו הלאומית מתוך גטאות הגלותיות שר החינוך אמר עוד כי נכון היה לדבר על יציאתה של היהדות מהגטאות. בנט: "זהו רעיון נכון במובן שלפיו לא ניתן להסתפק בפתרון שאלת היהודים, שעליו עמל הרצל כל כך, בלי שיצטרף לכך יסוד נוסף. זה היה נכון בשנת 1898; זה לא פחות נכון בשנת 2017. ללא פתרון שאלת היהדות, לא יהיה פתרון אמיתי לשאלת היהודים. הקמת המדינה היא הישג אדיר, הישג היסטורי, כזה שאין דומה לו, אבל הוא עדיין בלתי מספק. המחשבה שהגענו, כעם, אל המנוחה ואל הנחלה, ועתה הושלמה משימתנו הלאומית, היא מחשבה מוטעית. שבעה עשורים אחרי שיצאנו מתוך הגטאות ובנינו מדינה לתפארת, חובה עלינו להוציא את תרבותנו הלאומית מתוך גטאות הגלותיות.
"עלינו להסתכל על האתגרים הגדולים העומדים לפתחנו: להיות ממלכה שהיא אור לגויים, מוסרית, רוחנית, אינטלקטואלית, חולמת ויוצרת. עלינו לבסס ממלכה גדולה בכל מרחבי ארץ ישראל; ממלכה כזו שנושאת באחריות מוסרית על גורלה שלה. ממלכה שבונה בניינים רוחניים ואינטלקטואליים; ממלכה שמקימה מגדלורים מדעיים ומוסריים. ממלכה שחולמת, כמו שמאז ומעולם היה מקובל לחלום כאן באזור, על לא פחות מאחד-עשר כוכבים, על הירח ועל השמש; חלומות שבהם רק השמיים הם הגבול. ממלכה שמשלבת את עוצמתה הצבאית והכלכלית עם חכמת התנ"ך והתורה שבעל-פה; שקהילותיה הפנימו את מוסר הנביאים ודואגות לחלש, ליתום, לאלמנה ולגר".
בעניין אחר, הסביר בנט כי בתקופות שונות, נתפש התנ"ך בעיני העם כ'קושאן מדיני', כמסמך שעשוי להיות מצוטט בפני ועדת פּיל, ולשמש כעדות לקשר ההיסטורי שלנו לארץ ישראל. תפישה זו - הסביר - כשהיא מצטמצמת לכדי רעיון פוליטי, מגדירה בעיקר את גבולות השייך לנו.
התנ"ך - לא רק קושאן מדיני "בשנת החמישים לאיחודה של ירושלים ולחזרתנו ליהודה ולשומרון - ערש מולדתנו והמרחב שבו יצרנו את התנ"ך ושבו התנ"ך יצר אותנו - ניתן לומר כי הגענו לשלב שבו לא נוכל עוד לראות בתנ"ך רק קושאן מדיני. התנ"ך הוא קודם כל הקושאן הזהותי שלנו. הוא, אמנם, מספר לעולם כי כל זה שלנו, אבל תחילה הוא מגלה לנו מי אנחנו.
"משימתנו היא לכתוב, בארץ הזו, בזמן הזה, עוד פרק בספר הספרים של עמנו. זו הנקודה המדויקת שבה מורשת הדורות פוגשת את הדור שלנו, ומעבירה לו את הלפיד הלאומי. לעתים נדמה בטעות שאולי קצת עייפנו; שאולי נכון יותר לראות את עצמנו כעם שכבר מילא את משימותיו הגדולות. אלא שהקיום המיוחד שלנו כאן הוא כזה שלעולם ידרוש חלוצים ומגשימים".
