קבוצות רבות בישראל עודן סובלות מאפליה, למרות החוקים - כולל במישור הפלילי - שנועדו לשרש תופעה זו. כך קובע (יום ג', 16.5.17)
מבקר המדינה,
יוסף שפירא.
הפעולות למניעת
הדרת נשים טרם השיגו את מטרתן, שכן היכולת לפעול באופן יזום למיגורה תלויה לא אחת בדרג המדיני וברצונם של השרים. משרד המשפטים לא יזם אכיפה פלילית בנושא, ומשרדי הממשלה האחרים כמעט שלא הפעילו סנקציות מינהליות או פליליות שבסמכותם. "העדרן של פעולות מערכתיות יזומות ויעילות למניעת הפליה כנגד נשים, לצד דלות האמצעים והסעדים היעילים וההימנעות מיישום סמכויות האכיפה הקיימות, משקפות התמודדות רפה ופסיבית של משרדי הממשלה, ומחייבות נקיטת גישה חדשה", קובע שפירא.
עוד עוסק הדוח באפליה בקבלת למוסדות חינוך, בעיקר על-רקע עדתי, שעל מניעתה מופקד משרד החינוך. קיים חשש שהבירור הראשוני הממושך בהליך מנפה את רוב הבקשות, ובפועל מצמצם את המקרים שבהם מכריעה בסופו של דבר ועדת הערר של המחוז החרדי למקרים מובהקים בלבד. משרד החינוך ממעט מאוד בהפעלת סנקציות מינהליות, וספק אם הפעולות שהמשרד נוקט הן אפקטיביות.
לדברי המבקר, נראה שבחלק מבתי החולים קיימת תופעה של הפרדת יולדות יהודיות וערביות, למרות שמשרד הבריאות טוען שאין היא קיימת. ואולי אין פלא שזו עמדת המשרד, שכן הוא לא בדק את התלונות בנושא. מערכת הבריאות אינה מתנגדת לנורמת "נפרד אבל שווה" ואינה נאבקת בה, קובע שפירא.
17 שנים, אפס כתבי אישום משרדי המשפטים, החינוך, הבריאות והשוויון החברתי מספקים ערוצים רבים להגשת תלונות, אך התלונות אינן מרוכזות אצל גורם אחד ואינן מקוטלגות באופן שמאפשר לאתר בהן את התלונות על הפליה. רוב התלונות מועברות ליחידה בה עובד הנילון - כך שהטיפול בהן איננו בלתי תלוי, וההכרעה בתלונה נסמכת לא אחת על גרסת הנילון.
ב-17 שנות קיומו של חוק איסור הפליה לא הוגש בגינו אף לא כתב אישום אחד. נתונים על אודות היקף התלונות הקטן בגין עבירות על חוק איסור הפליה (שמונה תלונות בשנה בממוצע, רובן המכריע על הפליה בכניסה למקומות בילוי) מחזקים את המסקנה שבחוק נתפס בעיני הציבור ורשויות אכיפת החוק בעיקר כ"חוק המועדונים", וכי קיימים חסמים המונעים את אכיפתו האפקטיבית.
הטיפול המשטרתי בתלונות מסכל את תכליתו של חוק איסור הפליה, קובע שפירא. נוסח הנוהל המשטרתי לטיפול בתלונות לפי החוק קובע תנאים מחמירים להעברתם של תיקים לתביעה ובפועל רוב התיקים דינם להיגנז מבלי שנערך בהם בירור. הדבר מלמד שהמשטרה טרם הטמיעה את מטרות החוק ואת מגוון התופעות שהוא נועד למנוע.
המשטרה והפרקליטות לא גיבשו אכיפה מתואמת, ולא ביצעו אף לא אחת מהנחיות היועמ"ש בעניין הכנת תוכנית להגברת ההיכרות של גורמי האכיפה והציבור עם חוק איסור הפליה והגברת אכיפתו. היקף התלונות שהוגשו למשטרה נותר מצומצם, לפרקליטות כמעט שלא הועברו תיקים לטיפול ולא הוגשו כתבי אישום.
היקף התביעות האזרחיות על הפליה בשירותים, במוצרים ובכניסה למקומות ציבוריים אינו משקף את היקפה האמיתי של ההפליה, ומעטות גם התובענות הייצוגיות שהוגשו בגין הפרת חוק איסור הפליה. מיעוט התביעות והחסמים המונעים הגשת תביעות על-ידי נפגעי הפליה, מטילים ספק ביעילותה של האכיפה האזרחית.
נציבות שוויון בעבודה, נציבות שוויון אנשים עם מוגבלות ורשות מעמד האישה אמורים לקדם שוויון ולמנוע הפליה. אלא שהנציבויות והרשות הן יחידות פנים-ממשלתיות שאינן נהנות מעצמאות ואף כפופות להוראות היועץ המשפטי. בשנים האחרונות פחתו מאוד משאביה של הרשות למעמד האישה, ומינואר 2016 אין מכהן בה מנהל. גם נציבויות השוויון אינן עצמאיות מבחינה תקציבית ובשנים האחרונות אף הוקטן תקציבן.
הנציבויות אינן רשאיות לתבוע את המדינה, לעתור נגדה לבג"ץ, לנהל נגדה הליכים משפטיים, ולהגיש עמדה אוטונומית כ"ידיד בית משפט" בהליך משפטי שהמדינה מעורבת בו. הכפיפות ליועמ"ש גורעת נדבך משמעותי מסמכויות האכיפה של נציבויות השוויון כלפי השירותים הציבוריים ומן הכלים האפקטיביים ליישומן, ופוגעת בעצמאותן, ומכאן שהיא פוגעת במאבק נגד תופעות פסולות של הפליה.
