שקד נפרדת מרובינשטיין בגרון חנוק

שרת המשפטים, איילת שקד, נפרדה בגרון חנוק מדמעות מהמשנה לנשיאת בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, הפורש בהגיעו לגיל 70 (יום ג', 13.6.17). רובינשטיין עצמו יצא נגד ההצעה להגביל את זכות העמידה בבג"ץ, באומרו שגם אם יש עתירות סרק - מדובר בכלי חשוב לבקרה על השלטון. שקד אמרה כי פסקי דינו של רובינשטיין התאפיינו "בסגנון יהודי טוב. הוא לא ראה סתירה בין היותו שופט להיות דתי, אלא החזיק בשתי ידיו את ערכי היהדות והדמוקרטיה ולא ראה תחרות ביניהם. רובינשטיין פעל לאיחוד הקצוות בין המשפט הישראלי המתחדש לבין המשפט העברי".שקד העידה, כי גם בישיבות הוועדה לבחירת שופטים ובחופשות אחז בידו בדף גמרא. "שופט רחום וחנון, ודומה שאילו היה יכול - היה אוסף במו ידיו את הגר והדל", הגדירה אותו שקד. גרונה של שקד נחנק מדמעות כאשר הזכירה את בתו של רובינשטיין, שרי, שנפטרה לפני מספר חודשים וסיפרה, כי רובינשטיין המשיך בעבודתו במסירות גם כאשר סעד את בתו. בגרון חנוק מדבר על בתו שרי. היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הגדיר את רובינשטיין כ"אות ומודל לשירות ציבורי מופתי ויהודי, שמקדם את המדינה לעתיד טוב יותר". לדבריו, רובינשטיין פעל על בסיס שלוש אהבות: אהבת האדם, אהבת המדינה, אהבת היהדות. "רובינשטיין היה גשר בכל הליכותיו בכל הדברים הללו, הגילום המושלם למקף המחבר בין יהודית לדמוקרטית", אמר מנדלבליט. היועץ המשפטי של הכנסת, איל ינון, סיפר על היכרותם של השניים בבית כנסת בגבעתיים ומאוחר יותר על עבודתו לצידו בלשכת היועץ המשפטי לממשלה. בין היתר אמר ינון כי לרובינשטיין תמיד הייתה הערה על מקורו של שם משפחה נדיר או אנקדוטה על הגימנסיה בה למדה סבתו של עובד זה או אחר. נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, ציינה שבניגוד למחשבה המקובלת - רובינשטיין הוכיח שהיותו שומר מצוות אין משמעותה האוטומטית בכך שהוא שמרן, כולל בענייני דת ומדינה. היא הביאה כדוגמה את פסקי הדין של רובינשטיין בנושא גישת קונסרבטיבים למקוואות והדרת הנשים באוטובוסים. גם גרונה של נאור נחנקה בעת הפרידה מרובינשטיין, כאשר הזכירה את החברות הוותיקה ביניהם ואת פטירת בתו. היא הביעה את הביטחון, שרובינשטיין עוד ימלא תפקידים ציבוריים. רובינשטיין התלוצץ באומרו, שאביו היה נהנה מן הדברים שנאמרו עליו ואמו גם הייתה מאמינה. "זה ההספד שלפני האחרון", אמר בשמו של השופט בדימוס צבי טל. הוא ציטט את ההקדשה שכתבה לו אמו בתנ"ך שהעניקה לו בעת גיוסו לצה"ל, ואמר שכנראה מילא את תקוותה לשרת את הציבור שכן "עוד לא סיימנו לבנות את המדינה", כדבריה. לדבריו, אשתו מרים נהגה לומר ש"אנחנו משפחה חד-הורית ושלאימא יש חבר". הוא הודה לכל עובדי בית המשפט, כולל לעובדי התחזוקה והניקיון, וגם למשתתפי המניין היומי לתפילת מנחה. רובינשטיין קרא להמשך לחתור לשלום, כחלק מייעודו של העם היהודי: "עוז ושלום ירדו כרוכים, ודאי באיזורנו". לדברי רובינשטיין, בתי המשפט הם חלק חשוב בעוז הלאומי ויש מקום לגאווה בבתי המשפט, גם אם אינם מושלמים. בית המשפט העליון סופג ביקורת - לעיתים לגיטימית ובמקרים רבות בלתי ראויה, הוסיף. "לא ראיתי את עצמי כתיאורטיקן של המשפט, אלא לסייע לקידום הממשל הישראלי תוך ערכי הגינות ולסייע ליחיד הסובל", הגדיר את דרכו כשופט. לדבריו, המשפט העברי לא זכה למקומו הראוי בפסיקה ולכן פעל לקדם אותו. "ראיתי עצמי כיהודי ציוני וכשופט לאומי וליברלי", המשיך ועמד על חשיבות הזכויות של המיעוטים ושל המוחלשים בחברה. לדעת רובינשטיין, כבוד הבריות והזכות לשם הטוב חייב לבוא לידי ביטוי לצד הזכות לחופש הביטוי. עוד ציין, כי בתיקי אזרחיים ביקש להגיע לפשרה ולפעול על-פי הנחייתו של הרמב"ם - שביל הזהב.