את פירושו לפרשת השבוע פותח רש"י בשאלה: למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? הוא שואל והוא משיב: לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר. רש"י לוקח את זה מהגמרא במסכת סוטה, והלקח הוא שכל דיבור מיותר - אפילו אם אינו רע ממש - הוא מזיק. לכן הלימוד אמור להיות דווקא ממרים, שהדיבור שלה היה די פרווה ובכל זאת נענשה, ולא מהמתאוננים שהדיבורים שלהם היו ממש שליליים ולכן העונש שלהם מובן. כי המרגלים יכלו לטעון - בצדק יש לומר, הרי בסך-הכל אנחנו מספרים על ההתרשמות שלנו בהתאם להגדרת השליחות שקיבלנו, אז מה, להאשים אותנו על שההתרשמות שלנו היא שלילית? מה רוצים, שנשקר חס ושלום?
לא. לא רוצים שתשקרו חלילה. רק תוהים מדוע אתם מבליטים כל כך את מה שנראה לכם שלילי. ואם כבר מדברים על מה שנראה לכם, כלומר על מה שעיניכם רואות, הרי ברור שבמהלך חייכם ראיתם כמה דברים שלא כל כך הסתדרו עם השכל ועם חוקי הטבע המוכרים לכם, תופעות שגם אתם זיהיתם כנסים שמעל הטבע. מכיוון שכך, האם מוגזם יהיה לצפות מכם שתפעילו את הראש קצת יותר, שתזכרו כי מה שרואים בטווח המיידי זו אף פעם לא כל התמונה? אבל הדיון הזה מתנהל ממרחק ניכר של זמן ואנחנו יכולים רק לשער (או להסיק) מה היו מניעיהם האמיתיים של המרגלים. בחסידות מבואר שלמרגלים היו כוונות טובות מאד; הם העדיפו להישאר במדבר, במסגרת הקדושה.
הכניסה לארץ תחייב בהכרח התעסקות עם עניינים ארציים וחומריים. התעסקות כזו תפריע להם להתרכז בקודש ולהתעלות בעוד שכעת, במדבר, ההתעלות הזאת היא עניינם העיקרי ואף היחיד. הם לא רצו להפסיד את זה ועל כן בחרו להוציא דיבה על הארץ. מה שמוזר לכאורה הוא שלא יזמו דיון מסודר בעניין, שלא העלו את השגותיהם בפני משה. כי לכאורה הם יכלו להציע את הרעיון למשה, לטעון בפניו שעדיף להישאר במדבר וכו' ולשמוע מה דעת ה' בעניין. זה לא קרה. במקום זה הם יצאו להתקפה על כללות הרעיון של כיבוש הארץ וטענו כי זה לא אפשרי. חשיבה שלילית, כבר אמרנו? התוצאה של חשיבה כזאת היא דיבור שלילי ודיבור כזה מסתיר לגמרי את המניע האמיתי אפילו אם יש בו צד חיוב.
האמונה היא הבסיס התוצאה של חטא המרגלים הייתה קשה. הקב"ה נשבע (במדבר יד): [ל] אִם-אַתֶּם, תָּבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ--כִּי אִם-כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן. מכיוון שהם דיברו טוב על הארץ, אמרו: ...עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ הם יזכו לעלות לארץ. האחרים, כולל ההמון שנסחף אחריהם לא יזכו. להם הובטח שיקבלו מה שביקשו, להישאר במדבר: [כט] בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם, לְכָל-מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה: אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם, עָלָי. הבאנו קודם מהחסידות שהמניע של המרגלים היה חיובי לכאורה. מדוע אם כן יצא משהו שלילי כל כך ממניע חיובי? צריך לומר שגם המניע החיובי ביותר, אם במרכזו עומד האני, הוא נהיה לגמרי שלילי.
והביטוי הראשון לכך שהמניע נהפך לשלילי היא השפה שבה משתמשים. כי ממניע חיובי באמת יצאו דיבורים חיוביים, לא שליליים. וזה אמור להיות מסר למדברים הרבים בימינו אלה; יכול להיות ש(לפחות לדעתכם) המניעים שלכם חיוביים לגמרי, אבל כל עוד האגו שלכם הוא המוביל, שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. והראיה, כמויות המלים הרעות שנשפכות לכם מהפה. וכמו שאמרנו בשבוע שעבר, הראשון שנפגע מדיבור שלילי הוא המדבר עצמו. דומה כי בימינו כולם רואים ברור לגמרי שהמדברים שמים את עצמם ללעג ושאין שום סיכוי שישכנעו מישהו להצטרף אליהם. כולם, חוץ מהמדברים עצמם ומיועציהם. הם בטוחים לגמרי שאין עוד מלבדם.
בתודעה שלנו, מה שמאפיין את המרגלים מנוסח היטב בתהלים פרק ק"ו: [כד] וַיִּמְאֲסוּ, בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה; לֹא-הֶאֱמִינוּ, לִדְבָרוֹ. הדיבורים היו נגד הכניסה לארץ אבל מאחוריהם הסתתרה לקות חמורה באמונה. כי בין אם רוצים, כמו המרגלים, להישאר במסגרת הקדושה ולא להתעסק בענייני
העולם הזה ובין אם רוצים לבוא לקראת זרים היושבים בארץ כי זה הומני וצודק לדעתם, צריכים לזכור את הרצון העליון ולפעול בהתאם. והרצון העליון כתוב בפירוש בתורה. גם בפרשת השבוע: [ב] שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וכן בהמשך בתחילת פרק ט"ו: כִּי תָבֹאוּ, אֶל-אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, אֲשֶׁר אֲנִי, נֹתֵן לָכֶם. זו החלטה שלו, לא שלנו. ורק מתוך מודעות כזאת אפשר לעשות ולומר את הדברים הנכונים.
