עירייה אינה רשאית לאסור בצורה גורפת פרסום מודעות פוליטיות על שטחי הפרסום שבאחריותה, בנימוק ששטחים אלו מיועדים רק לפרסום מסחרי - קובע (יום ב', 26.6.17) בית המשפט העליון.
בית המשפט דחה את ערעורה של עיריית גבעת שמואל על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת
ורדה מרוז), שקבע שעליה לאפשר למכון אריק לפיוס ושלום - בראשותו של האב השכול יצחק פרנקנטל - לפרסם בעיר מודעות במטרה לעודד שיח ישראלי-פלשתיני. העירייה סירבה לפרסם מודעות בהן נכתב: "למען הצבא כנראה צריך את הסכסוך". היא טענה, כי ככלל - השטחים מיועדים רק לפרסום מסחרי ואין היא מוכנה לאשר בהן פרסום פוליטי.
השופט
יורם דנציגר קובע, כי אין למצוא בסיס חוקי להגבלה זו של
חופש הביטוי. לעירייה יש סמכות לקבוע את אופן פרסום המודעות, ולא את תוכנן, והסמכות שיש לראש העירייה למנוע פרסום מודעות המהוות "פגיעה בתקנת הציבור או ברגשותיו" אינה סמכות רוחבית אלא נקודתית לגבי פרסום ספציפי. עוד הוא מציין, כי חוק העזר של גבעת שמואל בנושא הפרסום, קובע במפורש שפרסום יכול להיות "למטרה כלשהי, בין מסחרית ובין אחרת".
"נסיונות חוזרים ונשנים" דנציגר מוסיף: "חברות פרטיות אשר מקבלות רישיון מהעירייה אינן יכולות להפעיל שיקול דעת בעניין תוכן הפרסום, או להחליט לצנזר פרסומים מסוימים בשל השקפה פוליטית שאינה תואמת את השקפתן. הדברים הם בבחינת פשיטא, ובלי שאביע עמדה נחרצת, נדמה כי פעולה בסתירה אליהם אף עלולה להעמיד את חברות הפרסום הפרטיות בסיכון מפני סנקציות על-פי הדין (לרבות ביטול הרישיון ואף תביעות נזק)".
בשולי הדברים מוסיף דנציגר בנוגע לחופש הביטוי בכללותו: "בזמנים אלו, אנו עדים לנסיונות חוזרים ונשנים לאתגר את מעמדו, וההקשרים הם יצירתיים ומגוונים: החל מחופש הביטוי בתחומי העיתונות והאמנות, עובר בחופש הביטוי באקדמיה, וכלה בחופש הביטוי במגרש הפוליטי. כל מקרה ראוי, כמובן, לבחינה משלו. עם זאת, חשוב לעמוד על כך, שבחלק ניכר מהמקרים - כמו במקרה דנן - הניסיון לכרסם בחופש הביטוי בא דווקא מצד השלטון.
"הדבר מטריד כשלעצמו, ובמיוחד כאשר הוא מופנה נגד קבוצות מיעוט או קבוצות שוליים בחברה, המבקשות לבקר את השלטון ואת מוסדותיו. כאן ראויה אמירה ברורה, כי ביקורת על המדינה ומוסדותיה היא חלק אינהרנטי והכרחי לשם קיומה של חברה דמוקרטית. השתקתה משולה לפגיעה בעמודי התווך של החברה הדמוקרטית. לפיכך, בייחוד בהקשרים אלו, יש לשמור מכל משמר על זכותו של האזרח הקטן להתבטא נגד השלטון".
המשנה לנשיאה בדימוס,
אליקים רובינשטיין, אומר שהמודעה המדוברת אכן פוגעת ברגשות, ובמיוחד באלו של משפחות שכולות, שכן עולה ממנה שהמדינה מתמידה בסכסוך עם שכניה לצורך קיומו של צה"ל - אך אין זו פגיעה המצדיקה לפגוע בחופש הביטוי. מכל מקום, מוסיף רובינשטיין, הדיון כאן אינו על חופש הביטוי אלא על סמכויות העירייה, ובהקשר זה הוא מסכים עם דנציגר.
גם לצורה יש משמעות השופט
ניל הנדל הוסיף: "יש לדחות על הסף את הטענה כי פרסומים ביקורתיים לגבי התנהלות המדינה ומוסדותיה - לרבות צבא ההגנה לישראל - פוגעים 'בתקנת הציבור או ברגשותיו', אך בשל עצם ביקורתם על השלטונות ומניעיהם... סגירת הבמה הציבורית בפני עמדות מיעוט המכעיסות את הרוב פוגעת בתקנת הציבור בצורה משמעותית בהרבה מזו שפרסום כזה או אחר עלול לפגוע בה".
לדברי הנדל, האיזון בין רגשות הציבור לבין חופש הביטוי הוא מורכב מאוד, ו"השיקול של מניעת פגיעה ברגשות יזכה בבכורה רק במקרים חריגים בהם עוצמת הפגיעה עולה על הנסבל בחברה דמוקרטית. אמנם, הרגש האנושי של הפרט מצוי כולו בתחום הסובייקטיבי הקשה למדידה, אך על בית המשפט לקבוע רף אוביקטיבי ונורמטיבי באשר לאיזון שבין חופש הביטוי להגנה על רגשותיו הסובייקטיביים של הציבור.
"לשם כך, יש לתת את הדעת לא רק על תוכן הפרסום, אלא גם על סגנונו וצורתו - שכן דרך הצגת הדברים עלולה להפוך מסר לגיטימי כשלעצמו לכזה הפוגע בעוצמה רבה ברגשות הציבור. כך, למשל, סגנון פרסום המלמד שהדברים פורסמו, בעיקרו של דבר, מתוך כוונה נחרצת לפגוע ברגשות, או מוביל באופן כמעט בלתי נמנע לפגיעה ברגשות - עשוי להשליך על היקף ההגנה שתינתן לפרסום".
העירייה חויבה בתשלום הוצאות בסך 15,000 שקל. את העירייה ייצגו עוה"ד שחר בן עמי ואיילתה אלה, את המכון ייצגו עוה"ד
גלעד שר וחן לניר, ואת מקסימדיה - זכיינית הפרסום בגבעת שמואל - עו"ד עמי אביעד.
