מרדף מיותר גרם לנזק

שוטרים ביצעו מרדף ללא עילה ובניגוד להוראות המשטרה, ובשל כך נגרם נזק לרכב חונה - והמדינה תפצה את בעליו. כך קבע השופט שלמה בנג'ו, אשר קיבל את תביעתה של טלי פירר על נזק בסך 13,000 שקל שנגרם בשל המרדף המיותר והלקוי בחיפה במאי 2015. למרות פנייתו של בנג'ו במהלך הדיון, סירבה הפרקליטות להשתתף בנזקיה של פירר - והתוצאה הייתה שתביעתה התקבלה במלואה. השוטרים חאמד סלאח ודודו בלילה פתחו במרדף אחרי מכונית טויוטה, בנימוק ש"הנהג נראה לחוץ ונהיגתו חשודה". הנהג נמלט, השניים הזעיקו ניידות נוספות ובסופו של המרדף התנגש במכוניתה של פירר. בנג'ו קובע, כי לא הייתה כל עילה לביצוע המרדף מלכתחילה, שכן לשוטרים לא היה יסוד לחשוד בנהג. מדובר היה בשעת לילה גשומה, ולכן בנג'ו תוהה כיצד יכול השוטרים לראות שהנהג "לחוץ"; הוא גם מציין, שעד אותו שלב לא היה שום דבר מחשיד בנהיגתו. השוטרים רשאים לעצור כל רכב לבדיקת רשיונות, מעיר בנג'ו, אך לא זו הייתה העילה לפי דבריהם. עוד אומר בנג'ו, כי המרדף לא בוצע לפי נוהלי המשטרה, המחייבים להכריז עליו ככזה; בנוהל גם אין הגדרה מי אמור לפקד על מרדפים. בנג'ו מציין, כי סלאח התעקש לטעון שלא היה מדובר במרדף, למרות שהמשטרה עצמה אישרה זאת בכתב ההגנה שלה. הוא גם מביע תמיהה על כך שסלאח היה היחיד שהובא לעדות מבין השוטרים הרבים יחסית שהיו מעורבים באירוע. השוטרים היו צריכים להביא בחשבון שמרדף בתנאים כאלו עלול לגרום לתאונת דרכים, לנזק ואף לפגיעה בבני אדם - ואכן זה מה שקרה. המשטרה גם חויבה בתשלום הוצאות בסך 500 שקל.

קניון עזריאלי בתל אביב אינו אחראי לגניבת סוללת האופניים החשמליים של קונה שהחנתה אותם בחניון שלו - קובע השופט גיא הימן. הוא דחה את תביעתה של עדן אלבז, שהסוללה נגנבה ממנה, באומרו שבמקרה זה לא מתקיים אף אחד משלושת המסלולים האפשריים להטלת חובה על מרכז עזריאלי. המסלול האפשרי הראשון הוא היותו של הקניון שומר שכר של האופניים. אולם לקניון לא הייתה שליטה כלשהי על האופניים, שכן אלבז קשרה אותם וגם את הסוללה, כך שהשליטה בהם נותרה בידיה. המסלול השני הוא סוג של חוזה, אך הוכח שבחניון קבוע שלט המבהיר שעזריאלי אינו נושא באחריות לגניבות של רכוש הנותר בכלי הרכב. המסלול השלישי הוא עוולת רשלנות, אך אלבז לא הוכיחה רשלנות שכזו.

חברות אל-על וסאן-דור החליטו בצורה מודעת שלא לתת מזון, שתייה ושירותי תקשורת לנוסעי טיסה ליוון שהמריאה באיחור של למעלה משלוש שעות, וזאת למרות שהחוק מחייב לתת זאת אחרי איחור של שעתיים. החברות טענו שהדבר נועד לקצר את האיחור, אך השופטת הדסה אסיף אומרת שלא הוכיחו שמתן אכילה ושתייה היה מעכב את הטיסה. ציון ואירית יהודאי תבעו פיצוי של 10,000 שקל כל אחד; בהתחשב בחומרת ההפרה, במחיר הטיסה ובאורכה קבעה אסיף שהם יסתפקו ב-600 שקל כל אחד.

חברת הביטוח דקלה תפצה את רימונד אזולאי בת ה-75 ב-9,300 שקל מכוח פוליסה לביטוח סיעודי, לאחר שדחתה ללא הצדקה את תביעתה לפיצוי בעקבות נפילה ושבר ביד שמאל. דקלה טענה, כי הרופא מטעמה מצא שאזולאי מוגבלת רק בשתיים מתוך חמש פעולות הקבועות בביטוח, בעוד המינימום הנדרש הוא שלוש פעולות. אלא שאזולאי העידה, כי הרופא הכשיל אותה כאשר שאל האם היא מסוגלת לקום לבדה ממיטתה. היא השיבה בחיוב, אך ציינה שהדבר מצריך ממנה זמן ומאמץ - ולמרות זאת קבע הרופא שאין לה מגבלה בכך. השופט רז נבון אומר, כי מאחר שדקלה לא הביאה את הרופא לעדות בשאלה מרכזית זו - הוא מקבל את גרסתה של אזולאי ומכאן שהיא זכאית לפיצוי לפי הפוליסה.

יבואנית הרכב איילון מוטורס תפצה את איש העסקים רמי קצב ב-6,000 שקל משום שלא סיפקה לו מכונית מרצדס יוקרתית שהזמין. קצב אמור היה לשלם בעד המכונית 405,000 שקל ולקבל אותה באמצע יוני אשתקד, אך מאחר שלא סופקה במועד - ביטל את החוזה. קצב תבע פיצוי באחד משלושה מסלולים: לחייב את איילון לרכוש עבורו רכב מכלמוביל ב-495,000 שקל ולספקו לו במחיר המקורי; פיצוי מוסכם של 30,000 שקל; או פיצוי על עוגמת הנפש. השופט יוסי ברכיה דחה את האפשרויות הראשונות: אין זה סביר שאיילון תרכוש רכב מחברה מתחרה, והפיצוי המוסכם בחוזה הוא רק על הפרה של קצב כך שלא ניתן להכניס לתוכו תנאי שלא נקבע בידי הצדדים. עוד אומר ברכיה, כי קצב אינו זכאי לפיצוי בגובה ההפרש בין המכוניות, כי הוא לא רכש את המכונית מכלמוביל. הוא החליט שניתן לפצותו רק על עוגמת הנפש וקבע את הסכום על דרך האומדן. איילון מוטורס גם תשלם הוצאות בסך 800 שקל.