תביעות לביטול הענקה של פושט רגל עשויות להיות מוגשות 17 שנים לאחר ההענקה - עולה מפסק דינו של בית המשפט העליון. השופטים
דפנה ברק-ארז,
ניל הנדל ו
סלים ג'ובראן הסכימו (2.8.17) שפרק הזמן להגשתן ארוך במיוחד, אך היו חלוקים בשאלה עד כמה ראוי להשתמש במקרים כאלו בנימוק של שיהוי. לפסק דין זה השלכות מעשיות בכל תיקי פשיטת הרגל, שכן הוא יעניק לנאמנים פרקי זמן ארוכים להגשת התביעות.
פקודת פשיטת הרגל מאפשרת לבטל בדיעבד העברת רכוש שביצע פושט רגל, בתקופה של עשר שנים שקדמו למעשה פשיטת הרגל. אם ההעברה נעשתה שנתיים לפני פשיטת הרגל, היא בטלה אוטומטית. לגבי פרק הזמן שבין שנתיים לעשר שנים, יכול פושט הרגל להוכיח שהוא היה בר-פרעון בזמן הביצוע וההעברה תעמוד בעינה.
החוק גם קובע שלושה חריגים בהם ההעברה לא תתבטל: היא נעשתה בשל נישואין ולפניהם, היא הייתה בתשלום ו
בתום לב, והיא הייתה של נכס שקיבל החייב מבן-זוגו ושניתן לבן-הזוג או לילדיהם. ככלל, אין צורך להוכיח כוונה להבריח נכסים, ולכן גם אם ההעברה ללא תמורה הייתה בתום לב - ניתן לבטל אותה כדי להגדיל את מכסת הנכסים מהם ייפרעו החובות.
השאלה שעמדה להכרעת ביהמ"ש העליון הייתה האם יש מגבלת זמן להגשת תביעה לביטול העברה לאחר מעשה פשיטת הרגל. ברק-ארז מסבירה, כי מצד אחד יש אינטרס להאריך את המועד מבחינת טובת הנושים, ומצד שני - יש להביא בחשבון את הסתמכותו של מקבל הנכס על כך שהנכס שייך לו, ואת ההיבטים הרגילים המגבילים הגשת תביעות (כגון היכולת להוכיח את העובדות ומניעת בזבוז זמן שיפוטי על הוכחות מורכבות שכאלו).
מאחר שמדובר בתביעה אזרחית, אזי לכאורה ניתן להגיש אותה במשך שבע שנים לאחר פשיטת הרגל - כך שמדובר ב-17 שנים לאחר ההענקה (ולעיתים יותר, אם חולף זמן בין צו הכינוס לבין צו פשיטת הרגל). לדעת ברק-ארז, במקרים כאלו מן הראוי להשתמש בדוקטרינת השיהוי, שאינה קובעת פרקי זמן מוגדרים כמו ההתיישנות, אך מביאה בחשבון את התנהגותו של התובע בהחלטה האם לאשר להגיש תביעה לאחר מספר שנים.
ברק-ארז מדגישה, כי מדובר רק במקרים קיצוניים, וכי בבואו להחליט האם לדחות את התביעה בשל שיהוי, על בית המשפט לשקול את המועד שבו בוצעה ההענקה (ריחוקה היחסי מהמועד של מעשה פשיטת הרגל); פער הזמנים בין המועד שבו נודעה ההענקה לנושה ולנאמן או יכולה הייתה להיוודע להם בשקידה סבירה לבין המועד שבו הוגשה הבקשה לביטולה; השפעת השיהוי על האינטרסים
הלגיטימיים של מקבל ההענקה; התנהלותו של הנושה; והשאלה האם מקבל ההענקה הוא צד שלישי או צד ישיר.
השופט ניל הנדל סבור עקרונית, כי "אל לו לבית המשפט לסלק על הסף ביד רחבה תביעה שלא התיישנה. יש לייחד אפשרות זו רק למקרים שבהם המאזן בין הצדדים נוטה בבירור לצידו של הנתבע, מבחינת אופי ההתנהגות וההסתמכות של הנתבע... אם המחוקק
העניק זמן מסוים להגשת תביעה, מנין הבסיס לקביעת מועד חדש, קצר יותר? התשובה היא שהדבר ייעשה במקרים שמצויים בקצה, כאשר התנהלות התובע בנסיבות העניין אינה ראויה. זאת, מנקודת המבט של התנהגות התובע ומידת הפגיעה בנתבע".
לדעת הנדל, כאשר מדובר על ביטול הענקה - אזי יש לתת את רוב המשקל להשפעת השיהוי על המקבל והתנהלות הנאמן והנושה, בהחלטה האם לדחות את התביעה בשל שיהוי. יתר השיקולים שמנתה ברק-ארז, הוא אומר, "נושאים משקל מסוים, ויכולה להיות להם השפעה על עוצמת שני השיקולים הראשונים".
המשנה היוצא לנשיאה, סלים ג'ובראן, הסכים עם הנדל במקרה שעמד להכרעה. לדבריו, השלושה מסכימים ש"תחולתה של דוקטרינת השיהוי במשפט האזרחי מוגבלת למקרים חריגים ונדירים, ומטילה היא נטל כבד על הטוען לה. זאת לאור פגיעתה בזכות הגישה לערכאות של התובע, ובציפייתו הסבירה כי הוא זכאי לכלכל את צעדיו כרצונו במסגרת תקופת ההתיישנות החוקית. מטעם זה צוין לא אחת כי אף בהתקיים התנאים ההכרחיים להתגבשותו של שיהוי, אין הדבר בבחינת סוף פסוק, ולבית המשפט מסור שיקול דעת אם לשעות לטענת השיהוי ולהימנע מבירור התביעה".
פסק הדין עסק בדירה שקיבל דניאל קורן, לשעבר מבעלי גן אורנים, מאמו המנוחה לאה קורן בשנת 2003. האם קיבלה את הדירה בשנת 1999 מבנה האחר,
יצחק קורן, שהיה אף הוא מבעלי גן האירועים והיה בקרע מוחלט מאחיו. בשנת 2009 ביקשה רשות המיסים להכריז על יצחק כפושט רגל וצו הכינוס ניתן ביוני של אותה שנה. רק בשנת 2016 ביקש הנאמן, עו"ד אורן הראל, לבטל את העברת הדירה משנת 1999.
נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב,
איתן אורנשטיין, קיבל את הבקשה ודניאל ערער על ההחלטה. ברק-ארז סברה שיש לקבל את הערעור, באומרה שמדובר במקרה קיצוני של התנהגות פגומה מצידו של הראל המצדיק לדחות את בקשתו בשל שיהוי. הנדל וג'ובראן החליטו לדחות את הערעור, למרות ביקורתם על התנהלותו של הראל, באומרם שהתנהגותו של דניאל אינה מצדיקה להעניק לו את הגנת השיהוי. את דניאל ייצגו עוה"ד
איתן ארז ויואב רז, ואת הכנ"ר ורשות המיסים - עוה"ד שמרית מלמן וקמיל עטילה.
