עו"ד יוסי פאר הגיש תביעת סרק ולאחריה ערעור סרק, התעלם מהוראות החוק ומהנחיות בית המשפט ונקט בלשון בוטה. מהלכים אלו עלו ללקוחו - שמצבו הכלכלי קשה ממילא - בהוצאות בסכום כולל של 105,000 שקל. בשנת 2005 הגיש בנק הפועלים תביעה נגד אהרון קופרשמידט בסך 41,000 שקל. בדיון בבית משפט השלום הסכים קופרשמידט למתן פסק דין נגדו ונחתמה פסיקתא לטובת הבנק. בשנת 2008 טען קופרשמידט, כי הפסיקתא לא הועברה לעיונו לפני שנחתמה, אך שנה לאחר מכן נדחו טענותיו נגד הסכום בו חויב. בשנת 2014 הגיש פאר בשמו של קופרשמידט תביעה בסך 3 מיליון שקל נגד הנהלת בתי המשפט, נגד הבנק ונגד עו"ד אלישע כהן שייצג אותו, בטענה שאלו הנזקים שנגרמו לו משום שהפסיקתא נחתמה בלא שהוגשה לעיונו. בין היתר טען, כי מרשו נאלץ למכור את ביתו וליטול הלוואות בשוק האפור, וכי נגרמה לו עוגמת נפש עד כדי אובדן הרצון לחיות. שופטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שרה דברת, קבעה שמדובר בתביעת סרק. לדבריה, הפסיקתא היא רק הכלי המעשי לביצוע פסק הדין, הבנק דחה את הצעות הפשרה של קומפרשמידט, הוא לא הוכיח שהפסיקתא הייתה שגויה ולא הוכיח את נזקיו. בין היתר הראתה דברת, כי הבית נמכר שלושה חודשים לפני חתימת הפסיקתא - כך שמדובר היה בטענות כוזבות. עוד ציינה, כי התביעה הוגשה לאחר מועד ההתיישנות וכי למדינה יש חסינות מתביעות על מעשיהם של שופטים. פאר הגיש לבית המשפט את החלטתו של נציב תלונות הציבור על שופטים בתלונה שהגיש קופרשמידט נגד הרשמת, למרות שהחוק קובע במפורש שהחלטות אלו לא ישמשו כראיות ולמרות שדברת הפנתה את תשומת ליבו לכך. פאר לא ניצל את ההזדמנות להתייחס לשאלת ההוצאות וקופרשמידט חויב לשלם 70,000 שקל. פאר ערער לבית המשפט העליון וספג ביקורת חריפה מהשופט יצחק עמית (13.8.17): "התביעה מלכתחילה הינה תביעת סרק, והערעור לא כל שכן. המערער אף לא טרח להתמודד בסיכומיו עם הטענות המקדמיות של חסינות המדינה, מעשה בית דין והתיישנות, ודי בכך כדי לדחות את הערעור. "חלף זאת, בחר המערער להקדיש נפח לא מבוטל מכתב הערעור ומהסיכומים שהגיש להחלטתו של הנציב לתלונות על שופטים, וזאת, על-אף שבית משפט קמא חזר והפנה אותו להוראת סעיף 24 (ב) לחוק נציב תלונות על שופטים הקובעת במפורש כי 'דין וחשבון, החלטה וכל מסמך שהכין הנציב במסגרת מילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בהליך משפטי או מעין שיפוטי'. יש להצר שגם בערעור דכאן, בחר המערער להתעלם מהוראה זו, וממילא, אין בדעתי להתייחס לטיעוניו במישור זה". גם עמית דוחה את טענותיו של פאר לגופן ומסכם: "תביעתו של המערער מבוססת על תילי תילים של הנחות היפותטיות שאין בהן ממש, ודומה כי המערער מחפש קולב לתלות עליו את הידרדרותו הכלכלית ותחלואיו במהלך השנים. כך, לדוגמה, המערער לא הצליח לסתור את קביעות בית המשפט המחוזי לפיהן מכר מרצון את ביתו עוד לפני חתימת הפסיקתא, ואף טרם הטלת העיקול על-ידי הבנק, כך שעל פניו אין קשר סיבתי בין הנזקים כביכול שנגרמו למערער לבין חתימת הפסיקתא". עמית מסכם: "ענייננו בערעור סרק ובתביעת סרק. לכך יש להוסיף כי המערער נקט לשון בוטה ומשתלחת הן בבית משפט קמא והן במסגרת ערעורו דכאן. בנסיבות אלה, ולאחר שהומלץ למערער לחזור בו מערעורו אך הוא ביקש להתמיד בו בבחינת 'יקוב הדין את ההר' (כלשונו שלו), דומני כי ראוי היה להטיל על המערער הוצאות משמעותיות. עם זאת, לפנים משורת הדין, ונוכח התחשבות במצבו הכלכלי הנטען של המערער, אעמיד את ההוצאות על סכום הפיקדון שהופקד" - 35,000 שקל. השופטים אורי שהם וענת ברון הסכימו עם עמית.