צאיג ולוזון העלימו הכנסות במשך שנים

היהלומן משה צאיג ואיש הנדל"ן עמוס לוזון ניהלו במשך שנים עסקים משותפים בעשרות מיליוני שקלים בצורה שנועדה להעלים הכנסות מרשויות המס. כך קובע (20.8.17) שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר. דנציגר הכריע בשורה של ערעורים הדדיים שהגישו צאיג, אשתו מריה לורטו-סרנו ולוזון על פסקי דין של שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב דאז, דרורה פלפל. הוא מסכים עם פלפל בכך שהצדדים ניהלו את עסקיהם בצורה מעורפלת ונתונים חיוניים רבים לא הועלו על הכתב; פלפל אף הורתה להעביר את פסק דינה לרשות המיסים.

"סמוך עלי" ו"יהיה בסדר"

דנציגר אומר: "ביחסים בין הצדדים שלפנינו רב הנסתר על הגלוי. אין חולק כי התיעוד והחשבונות מצד בעלי הדין לקו בחסר. בנסיבות אלה, לא מן הנמנע שפסק הדין אשר ייצא תחת ידינו לא ישקף את התמונה העובדתית המדויקת של העסקות שנערכו בין הצדדים. בהחלט ייתכן שצד אחד ייצא נשכר מפסק הדין (ואין לנו כל דרך לדעת אם אכן כך הדבר ומיהו היוצא נשכר בנסיבות העניין). "למרבה הצער, זהו דינם של יחסי שותפות ביחס למקרקעין בשווי מיליוני ועשרות מיליוני שקלים אשר נערכו פעמים רבות בעל-פה, ללא תיעוד ראוי וללא אסמכתאות מסודרות באשר לתשלומים ששולמו וייעודם. יחסים עסקיים הנוגעים לסכומי כסף אדירים, אשר מנוהלים בשיטת 'סמוך עלי' ו'יהיה בסדר', ללא מערכת הסכמית מסודרת, סופם שיסתיימו עם טעם רע. "...כפי שציין בית המשפט המחוזי, הצדדים ניהלו את עסקיהם בכל הנוגע לשותפות ביניהם באופן 'מוזר', כאשר נראה שאין חולק ש'שיקולי מס' (ובמילים 'מכובסות' פחות - הרצון להעלים מס מרשויות המדינה) היוו חלק מרכזי מהסיבה לאופן עריכת העסקות". דנציגר מאריך בדיון בשאלה האם בכלל היה מקום שבית המשפט יעניק סעד לצאיג ולוזון, לאור התנהלותם. "בין שורותיו של פסק הדין עולה כי ה'אשם' בעניין זה אינו רובץ לפתחו של צד אחד בלבד, כי אם שני הצדדים יצאו נשכרים מהעובדה שרבות מהעסקות לא הועלו על הכתב, ומכך שנכסים שונים כלל לא נרשמו על שם הרוכשים. התרשמותי היא כי אכן מדובר ב'אשם' הדדי. גם אם מי שהיה אמור להיות אחראי על הפן הביורוקרטי הוא לוזון, הרי שבפועל כפי הנראה שני הצדדים נהנו מהעמימות ומהיעדר הרישום, לפחות בכל הנוגע לפן המיסויי". מסקנתו של דנציגר היא, כי במקרה זה "שני בעלי הדין 'חטאו' וכפי הנראה נהנו מן החטא, ושני בעלי הדין, בסופו של יום, מבקשים מבית המשפט להכריע בטענותיהם". גם העובדה שהן המחוזי והן העליון הקדישו שנים לדיון בתביעות ההדדיות - כולל נסיון גישור שלא עלה יפה - הביאה את דנציגר להחליט שיש להכריע סופות במחלוקות אלו.

לוזון ישלם מיליונים לצאיג

השופט נעם סולברג סבור גם הוא, כי קיים קושי רב בכך שבית המשפט ישקיע זמן בבירור סכסוך, כאשר הצדדים הם שיצרו במכוון וממניעים פסולים ערפול המקשה עליו לברר את העובדות. לדעת סולברג, בהסתמך על המשפט העברי, ניתן לקבוע שבמקרים נדירים - יימנע בית המשפט מלטפל לא רק בעילת בת עוולה, אלא גם במסכת ראייתית בת עוולה. אלא שבמקרה הנדון, לאחר שהמחוזי כבר השקיע זמן רב בבירור המחלוקת, אין מקום לדעתו שהעליון יימנע מלהכריע בה. (ראו ידיעה נפרדת). הנשיאה מרים נאור סבורה אחרת: "על הצדדים לדעת כי לא ניתן לצפות מבית המשפט שיעשה את הבלתי אפשרי וישחזר מה שהיה באמת. אולם, על-אף הקשיים שמתעוררים כאשר התמונה העובדתית מקוטעת, אין משמעות הדבר שבאפשרותו של השופט להימנע מהכרעה. במקרים אלו לעתים אין מנוס מהכרעה לפי נטלים - המוציא מחברו עליו הראיה. כמו-כן, במקרים כאלה תיטה ערכאת הערעור שלא להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, גם אם הם עלולים להיות שגויים בשל אותם הקשיים שהצדדים העמידו בפניה". במישור המעשי אימץ דנציגר את רוב פסקי הדין של פלפל. צאיג תבעו 3.6 מיליון שקל ומספר צווים, ולוזון תבע 4.5 מיליון שקל. דנציגר קבע, כי צאיג יירשמו כבעלי 50% מקרקע שרכש לוזון בשדרות רוטשילד בפתח תקוה ולוזון ישלם להם 1.68 מיליון שקל; הם יקבלו שישית מהמגרשים שנרכשו יחד עם היהלומנים אברהם קייזמן ועדי קייזמן; לוזון יפרע 83% מהלוואה בסך 1.36 מיליון דולר שנטל מבנק דיסקונט; לוזון יחזיר לצאיג 100,000 דולר שקיבל מהם; לוזון ישלם לצאיג 1.36 מיליון שקל בעסקה אחת במתחם בילינסון ויעביר על שמם 50% מהקרקע בעסקה שנייה. עוד נדחתה תביעת צאיג לחייב את לוזון לכסות יתרת חובה בסך 426,000 שקל בבנק לאומי, ונדחתה תביעה של לוזון בסך 250,000 דולר בעקבות שיפוץ ברמת גן. חיובו של לוזון בהוצאות של 200,000 שקל נותר בעינו, ואילו בבית המשפט העליון לא נפסקו הוצאות. את צאיג ייצגו עוה"ד יואב נרי ואלן גורשטיין, ואת לוזון והחברות שבבעלותו - עוה"ד רון ברקמן, אלעד חן, יוסי בנקל ומשה מזרחי.