הפיצוי לכל בני משפחתו של נפגע העבירה באותו אירוע יהיה 258,000 שקל - שב וקובע ביהמ"ש העליון. הרכב מורחב של בית המשפט דחה (13.9.17) שתי בקשות לדיון נוסף בהלכה זו, שנקבעה בחודש יוני אשתקד.
אבנר טווק-בוקובזה דקר למוות את אמן של קארין אסרף, קורל אסרף ואחותן הקטינה, הודה בהריגה ונדון ל-18 שנות מאסר. בית המשפט המחוזי קבע, כי עליו לשלם 170,000 שקל לכל אחת מן היתומות, ובסך-הכל 510,000 שקל. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של טווק-בוקובזה וקבע שהפיצוי לשלושתן יחד יכול להיות בתקרה הקבועה בחוק - כיום 258,000 שקל - והעמיד את הפיצוי על סכום זה. הבנות והמדינה ביקשו לקיים דיון נוסף, אך הבקשות נדחו ברוב דעות. לצד זאת קבע ביהמ"ש, כי יש להרחיב את מעגל הזכאים לפיצוי הניתן במסגרת ההליך הפלילי, כך שיכלול גם ניזוקים עקיפים שהם בני משפחה מדרגה ראשונה ובכל סוגי העבירות.
כללים מדין הנזיקין האזרחי השופטת
אסתר חיות, שכתבה את חוות הדעת המובילה של הרוב, אומרת כי לשונו ותכליתו של סעיף 77(א) לחוק העונשין - להעניק סעד מהיר ויעיל למי שנגרמו לו סבל או נזק - מובילים למסקנה, כי תקרת הפיצוי הקבועה בו מדברת על ה"אדם שניזוק" ולא על העבירה.
עוד היא אומרת כי ככלל ניתן להחיל על הפיצוי הפלילי כללים ואמות מידה המוכרים בדין הנזיקין האזרחי, ובהם ההכרה באחריות כלפי ניזוקים עקיפים, תוך אימוץ הסייג המגביל את מעגל הניזוקים העקיפים הזכאים לפיצוי לבני משפחה מדרגה ראשונה בלבד. אף שהרוב המכריע של המקרים שבהם נפסק ועתיד להיפסק פיצוי לבני משפחה הוא בעבירות המתה, היא אומרת שאין מקום לצמצם מראש את סוג העבירות בהן ייפסק הפיצוי.
חיות קובעת, כאמור, כי הפיצוי לכל בני המשפחה יהיה בתקרה הקבועה בחוק, וזאת בשל אופיו הראשוני של הפיצוי - הניתן על דרך האומדנא בלא הוכחת נזק מדויקת - ובהינתן העובדה שנפגע העבירה יכול לתבוע את העבריין, תוך שפסק הדין הפלילי מהווה ראיה שלמעשה אינה ניתנת לסתירה. לעומת זאת, מתן אפשרות להעניק את הפיצוי המירבי לכל בן משפחה בנפרד, סוטה במידה ניכרת מדרך המלך להוכחת נזק, ופוגעת באופן שאינו מידתי בזכויותיו של הנאשם להתגונן כנגד פסיקת פיצויים בהיקף כזה.
עוד מעירה חיות, כי מחקרים שנערכו בחו"ל לימדו, כי חיוב הנאשם בתשלום פיצויים בסכומים גבוהים במיוחד, הוליך לכך שלא שולם דבר ובשל כך נוצרו תסכול ואי אמון מצד נפגעי העבירה, ונפגעו סיכויי השיקום של העבריין אשר איבד כל מוטיביציה לתשלום (המהווה תנאי לשחרורו המוקדם).
שיקולים של צדק דיוני השופטת
דפנה ברק-ארז חזרה על עמדתה בפסק הדין המקורי, לפיה יש להגביל את הפיצוי. לדבריה, יש להיזהר ממצב שבו הפיצוי הנפסק בהליך הפלילי יתפקד כמעין ספירה עצמאית נטולת גבולות משפטיים מסוג כלשהו - ללא עקרונות היסוד של ההליך הפלילי, באשר להתחשבות בנתוניו של הנאשם וללא כפיפות לעקרונות המשפט האזרחי לגבי דרכי פסיקת הפיצויים. לדבריה, ההגבלה של סכום הפיצויים מתחייבת גם משיקולים של צדק דיוני וחשש מענישה עקיפה.
גם השופט
אורי שהם חזר על דעתו בפסק הדין המקורי. הוא גם מסכים שאין להגביל את פסיקת הפיצויים לעבירות ההמתה בלבד. לשיטתו יש מקום לעודד, כעניין שבמדיניות, הגשת תביעות אזרחיות משלימות על-ידי נפגעי העבירה, ושלא להסתפק בפיצוי, שלעיתים הוא זעום, ככל שזה נפסק להם במסגרת ההליך הפלילי.
השופט
יצחק עמית אומר כי האפשרות הנתונה לניזוק עקיף לזכות בפיצוי מכוח סעיף 77 לחוק העונשין, כשלעצמה מבטאת פרשנות מרחיבה שמגדילה את היקף הפיצוי האפשרי. לכן אין מקום להרחבה נוספת, שתאפשר פיצוי בשיעור שעשוי להגיע למיליוני שקלים, במסגרת הליך מקוצר, ותוך חריגה מהעיקרון הנזיקי הבסיסי של השבת המצב לקדמותו.
שבית המשפט יקבע השופט
נעם סולברג סבר בדעת מיעוט, כי לשון החוק מורה באופן חד-משמעי על כך שתקרת הפיצוי הקבועה בו חלה על כל ניזוק שנפסק לו פיצוי. עם זאת, גם אם אפשרית פרשנות לשונית נוספת לסעיף 77, הרי שהתכליות העומדות בבסיס פסיקת הפיצוי מוליכות אף הן לאימוץ הפרשנות המרחיבה, שכן המטרה היא לתת סעד ראשוני לכל מי שנפגע מן העבירה.
הגבלת התקרה, אומר סולברג, תוביל לכך שבאופן שרירותי יוגבל סכום הפיצוי לכל אחד מן הניזוקים באופן קטגורי, רק בשל קיומם של ניזוקים נוספים. עיקר הדברים, אומר סולברג, הוא שיש להותיר לבית המשפט את המלאכה לקבוע את גובה הפיצוי בכל מקרה לפי נסיבותיו.
המשנה לנשיאה בדימוס,
אליקים רובינשטיין, חזר גם הוא על עמדתו בפסק הדין המקורי - בו היה במיעוט - ולפיה הפיצוי המירבי הוא לכל נפגע בנפרד. הפיצוי אינו על העבירה אלא על הנזק, סבור רובינשטיין. עוד ציין, כי רוב נפגעי עבירה אינם תובעים את מלוא נזקם במסלולים המתאימים, חרף הרצון לעודדם לעשות כן, ומכאן חשיבותו של מסלול הפיצויים בהליך הפלילי.
השופט
ניל הנדל הציע דרך ביניים, לפיה יש לצמצם את השימוש בפיצוי הפלילי לגבולות התקרה הקבועה בחוק, פרט לחריג אחד. החריג הוא האפשרות לשלם לכל ילד קטין של קורבן עבירת המתה את הסכום המירבי לפי החוק. תוצאה זו, ביחס לעבירות המתה בלבד, עולה לדעתו מלשון חוק זכויות נפגעי עבירה, לנוכח חומרתן הרבה של עבירות ההמתה ומכך שעל בית המשפט להיות מעין אפוטרופוס של הקטינים שעולמם חרב עליהם.
את בנות המשפחה ייצגו עוה"ד רותי אלדר, תמי קלנברג-לוי ו-ורד
אנוך; את המדינה ייצגו עוה"ד
ג'ואי אש, נילי פינקלשטיין, בת-עמי ברוט ונעמי זמרת; ואת טווק-בוקובזה - עוה"ד מורן כרמון, גיא עין-צבי ו
חגית לרנאו.
