התיישנות גם למאסרים על תנאי

קיימת תקופת התיישנות בעונשי מאסר על תנאי, והיא נמנית מהיום בו מתחילת תקופת התנאי - קובע לראשונה (31.10.17) בית המשפט העליון. המשנה לנשיאה בדימוס, סלים ג'ובראן, הכריע בסוגיה לה ניתנו תשובות סותרות בערכאות הדיוניות ואשר טרם הוכרעה עד כה בידי ביהמ"ש העליון. נקודת המוצא לדיון היא סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע: "עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו - 1) בפשע - עשרים שנים; 2) בעוון - עשר שנים; 3) בחטא - שלוש שנים". לשון החוק, אומר ג'ובראן, אינה נותנת מענה לשאלה האם הוא חל גם במקרה של מאסר על תנאי שטרם הופעל, או רק במקרה של מאסר שכבר הופעל. לפיכך, מוצא ג'ובראן את התשובה בפרשנות החוק על-פי תכליתו, ולשיטתו - רוב הרציונלים המצויים בקביעת ההתיישנות על עבירות חלים גם בהתיישנות על עונשים. הטעם המרכזי של ההתיישנות הוא השכחה והמחילה, הגוברות ככל שעובר הזמן מאז ביצוע העבירה - והוא נכון גם לזמן שחלף מאז הטלת העונש. כך גם לגבי טעמים אחרים הקובעים התיישנות: דרבון הרשויות למצות במהירות את הדין עם העבריינים וזכותם של הללו להליך מהיר. שלושת הטעמים הללו, קובע ג'ובראן, תקפים גם כאשר מדובר במאסר על תנאי. לכך יש להוסיף את הרצון להרמוניה חוקתית, כך שדיני ההתיישנות יהיו זהים ככל הניתן. בשולי הדברים, אומר ג'ובראן כי התוצאה אליה הגיע איננה פשוטה, שכן היא עשויה להיטיב דווקא עם מי שעובר שוב ושוב על החוק. אולם זוהי התוצאה המשפטית המתבקשת - וטוב יעשה המחוקק אם יבחן את הסוגיה לנוכח התפתחות הדין. לאור מסקנה זו קבע ג'ובראן, כי עבריין הבנייה ח'ליל דיב עיסא ירצה רק שלושה חודשי מאסר בפועל, שכן לא ניתן להפעיל את עונש המאסר על תנאי בן שמונת החודשים שהיה תלוי ועומד נגדו. עונש זה נקבע בשנת 2002 והמדינה ביקשה להפעילו כעבור עשר שנים - אך כעת נקבע שהוא התיישן. השופטים ענת ברון וניל הנדל הסכימו עם ג'ובראן. את עיסא ייצג עו"ד עאדל בויראת, ואת המדינה - עו"ד סיגלית אסייג-צרויה.