יורשיו של אדם, שיוצגו בידי עו"ד אריה שחם, ניהלו בחוסר תום לב הליך נגד צוואתו ואף העלו בבתי המשפט טענות שקריות בוטות וזדוניות - קובע (5.11.17) בית המשפט המחוזי בתל אביב.
היורשים הם בניו של המנוח, אשר ביקשו להתנגד לצוואתו האחרונה, בה ציווה את רוב רכושו לאישה שסעדה אותו בשנותיו האחרונות ורק את מיעוטו לבניו. המנוח הסביר, כי בעוד האישה טיפלה בו במסירות רבה - בניו כמעט התעלמו ממנו, והגיעו לבקר אותו בבית החולים רק למטרותיהם האנוכיות. הצוואה כללה "תניית סילוקין", לפיה מי שיתנגד לצוואה - יאבד את חלקו בה.
למרות תניה זו, ערערו הבנים על הצוואה, טענו להשפעה בלתי הוגנת של היורשת העיקרית וביקשו לקיים צוואה משנת 1996, בה הם היורשים היחידים. בית המשפט למשפחה בתל אביב דחה את התביעה והשופט המחוזי
שאול שוחט דחה את הערעור, תוך שהוא מצטט את ממצאיו הקשים של בית המשפט למשפחה על התנהגותם של הבנים. הוא אומר כי טענותיהם המשפטיות נגד כשירותו של האב היו בלתי רלוונטיות והם ידעו זאת היטב, ושגם אין כל יסוד עובדתי לטענת ההשפעה הבלתי הוגנת.
כאמור, שוחט מצביעה על שורה של שקרים מצד הבנים - כולל בהליכים משפטיים, בעדויות ובתצהירים [מעשים המהווים עבירה פלילית לכאורה]. לדברי שוחט, "המערערים פעלו, עת הגיעו לבקר את אביהם טרם שנפטר, ואף לאחר פטירתו, ליצירת תשתית עובדתית שתסייע להם בעת הצורך; הצהירו הצהרות כוזבות שנועדו לשכנע את בית המשפט בחוסר הגיונה של הצוואה; הסתירו ולא אמרו אמת ביחס להליכים משפטיים מקבילים בהם נקטו במטרה לסכל את קיום הצוואה; ואף פעלו בחוסר תום לב ותוך הפרה של צווי בית המשפט למטרה זו".
הבנים שיקרו לגבי טיפולם באביהם ולגבי מצב דירתו של האב שלטענתם הייתה מוזנחת. הם כל כך "האמינו" שהיורשת משתלטת על אביהם, עד שאחד מהם הגיע ארצה ארבעה חודשים לאחר האשפוז, ואחיו חזר לגרמניה אחרי ארבעה ימים בארץ "כשהוא מותיר את אביו הישיש, חסר הישע, בידיה של אותה מרשעת" - כותב שוחט בציניות. הם שיקרו כאשר הצהירו שהיורשת התקרבה לאביהם רק בחודשים שלפני מותו; הם ידעו שמדובר בקשר רב שנים. אחד מהם הגיש הצהרה כוזבת לרשם לענייני ירושה.
שקרית הייתה גם טענתם ולפיה אביהם היה תושב גרמניה והגיע לישראל רק כתייר. הם הסתירו מבית המשפט את ההליך שנקטו בגרמניה לקיום הצוואה מ-1996, הליך במסגרתו הגיש אחד מהם תצהיר כוזב. בניסיון לייצר תשתית עובדתית כוזבת לטענת ההשפעה הבלתי הוגנת, אף הגישו השניים תלונה למשטרה ולפיה היורשת חטפה את אביהם מביתו - בעוד אחד מהם ידע שאביו והיורשת נסעו באמבולנס לבית החולים, שכן הוא ועורך דינו נסעו אחריהם. הם טענו שהאב היה עיוור כמעט לחלוטין - אבל הוכח שאחד מהם התכתב איתו בדוא"ל.
שוחט אומר כי כל אלו יוצרים פער עצום בין טענותיהם של הבנים לבין המציאות והראיות שהציגו. לדעתו, הפער בין הטענות לבין הראיות הוא בעל משקל רב בקביעה, האם התנגדות לקיום צוואה הכוללת תניית סילוקין הוגשה
בתום לב. בית המשפט העליון קבע, כי ניתן לדון בהתנגדות במקרה כזה ואף לפסול את הצוואה, "מקום שההתנגדות מבוססת על עילה סבירה ובתום לב". במקרה זה, ברור שאין לאפשר להתנגד לצוואה ויש לקיים אותה במלואה, כולל נישולם של הבנים בשל התנגדותם.
בסיומו של פסק הדין מציין שוחט, כי הבנים אף שלחו את ידם בעזבון אביהם. עוד לפני שהגישו את התביעה לבית המשפט למשפחה, הם משכו מחצית מהכספים שהיו בחשבונו של האב - בלי לדווח על כך למנהל העיזבון, עו"ד זרח רוזנבלום, ובלי למסור על כך בתביעתם ובבקשתם לצו מניעה זמני. "כך, בפעולה חד-צדדית, שמהווה קריאת תיגר בריונית נגד רצונו של המנוח, שלחו המערערים יד בכספי המנוח, אביהם". הם לא צייתו לצו שהורה להם להחזיר את הכסף, ועשו זאת רק לאחר שהוגשה נגדם בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט.
האחים חויבו בתשלום הוצאות בסך 40,000 שקל. השופטים
יהודית שבח ו
יונה אטדגי הסכימו עם שוחט. את היורשת ייצג עו"ד ישראל שדה.
