ההחלטה להותיר את ניצב
רוני ריטמן בתפקידו כמפקד להב 433, למרות הטענות על הטרדה מינית שביצע, אינה יכולה לעמוד. השר לביטחון פנים,
גלעד ארדן, ומפכ"ל המשטרה, רב-ניצב
רוני אלשיך, חייבים לבחון שוב את הנושא ולקבל החלטה מחודשת. כך קובע (20.11.17) שופט בית המשפט העליון,
עוזי פוגלמן, הרומז שאין להותיר את ריטמן בתפקידו.
בסוף שנת 2015 העידה קצינה בחטיבת המודיעין של המשטרה, כי בשנים 2011-2010 השמיע ריטמן באוזניה הערות מיניות, ובשנת 2011 הוא רדף אחריה, תפס אותה וניסה לנשק אותה, אך היא הצליחה להימלט. המתלוננת סיפרה על כך ל
יוחנן דנינו, שהיה אז ראש אגף החקירות, והוא גם עדכן אותה על מינויו של ריטמן למפקד להב 433 באוגוסט 2014 - אך היא לא פנתה למח"ש ולא שיתפה גורם כלשהו בתלונותיה.
העדות באה רק לאחר שראש חטיבת המודיעין דאז, תת-ניצב גיא ניר, טען שריטמן היה חלק מקנוניה נגדו וכי קיימים אי-סדרים בלהב 433. בעקבות העדות נחקר ריטמן בידי מח"ש בחשד לעבירות של ניסיון למעשה מגונה בכוח והטרדה מינית, ויצא לחופשה עד לסיום החקירה. בדצמבר 2015 קבע היועץ המשפטי דאז,
יהודה וינשטיין, כי המקרה אינו מתאים לבירור פלילי וכי הליך משמעתי כבר התיישן, ולכן העביר לאלשיך את ההחלטה האם לנקוט בהליך מינהלי.
אלשיך החליט שלא לנקוט בהליכים כלשהו והחזיר את ריטמן לתפקידו, בין היתר בהסתמך על בדיקת פוליגרף שנערכה לריטמן ולמתלוננת; בנימוק שהוא לא יוכל להוכיח את חפותו; ובכך שלא הוגשו נגדו תלונות נוספות ושהמתלוננת שתקה במשך חמש שנים. אלשיך קבע, כי "המשקל נוטה בבירור לכיוון הרצון לסגור חשבון" עם ריטמן.
נתונים משמעותיים לא זכו להתייחסות המתלוננת עתרה לבג"ץ, בבקשה לפטר את ריטמן או להעבירו מתפקידו הנוכחי. פוגלמן קבע, כי כרגע אין מקום לנקיטת צעד שכזה, אך כאמור הורה לארדן ואלשיך לקבל החלטה חדשה בעניין. הוא אומר, כי החלטתו של אלשיך אינה עולה בקנה אחד עם הראיות שהיו בפניו, ובפרט הקביעה בסיכום הראיון עם ריטמן ולפיה "לא נמצאה תשתית לחשדות שבגינם נחקרת". ההחלטה "אינה נותנת ביטוי הולם למכלול הנתונים הרלוונטיים, לרבות נתונים משמעותיים בחומר החקירה, שלא זכו להתייחסות מספקת", ובמיוחד לגבי האירוע בו ניסה ריטמן לנשק את המתלוננת - קובע פוגלמן.
אלשיך לא התמודד עם עדותה של שוטרת נוספת, שראתה שריטמן החזיק את המתלוננת בצורה חריגה, קירב את פיו אליה והיא הדפה אותו. עדות זו מנוגדת לגרסתו של ריטמן, שטען שהאירוע כלל לא התרחש - אך אלשיך אינו מתייחס לכך. אלשיך התייחס כאמור לבדיקות הפוליגרף שעברו ריטמן והמתלוננת, אך התעלם מכך שבעוד שהמתלוננת נמצאה דוברת אמת - אצל ריטמן לא נמצאו סימנים פיזיולוגיים המעידים על שקר. פוגלמן גם דוחה את עמדתו של אלשיך, לפיה יכולות להיות "פרשנויות לגיטימיות" לאותו אירוע.
לעומת זאת אומר פוגלמן, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של אלשיך ככל שהיא נובעת מהתלונה על אמירות מיניות בלתי הולמות, באומרו שהמסקנה לפיה לא היו ראיות מספיקות אינה בלתי סבירה. אולם אלשיך לא נתן משקל מספיק לדבריו של ריטמן בחקירתו במח"ש, "מהן עולה בבירור התנהלות בעייתית, הכוללת אמירות לא ראויות, באופן שאינו חד-פעמי, שהופנו גם כלפי פקודותיו.
"קביעת אלשיך מוקשית בנסיבות אלו" "קביעתו המסויגת של המפכ"ל בתצהיר המשלים כי קיימות ראיות
לכך שריטמן התבטא לעתים 'בצורה שיכולה להתפרש ולו סובייקטיבית כלא ראויה' מוקשית בנסיבות אלו, בשים לב הן לאופן בו הגדיר ריטמן עצמו את ההתבטאויות, הן להקפדה המיוחדת המצופה משוטרים בהגנה על נורמות ארגוניות מכבדות וראויות, לא כל שכן כאשר עסקינן במי שעומד בשורה הבכירה של קצונת המשטרה", אומר פוגלמן.
פוגלמן מסכם: "בחינת התשתית העובדתית שעמדה לרשות המפכ"ל לצורך החלטה על נקיטת אמצעים מינהליים נגד ריטמן העלתה כי קיימים פערים ניכרים בהתייחסות המפכ"ל לבעייתיות שהתעוררה בנוגע לחלק מהראיות, לעומת נתונים כבדי משקל שלא ניתן להם ביטוי בהחלטה... בחינת נימוקי המפכ"ל בהחלטתו וקביעתו בסיכום
הראיון בדבר העדר תשתית עובדתית לחשדות, מלמדת כי לא ניתן משקל ראוי וסביר לעדויות הקיימות בעניין תלונתה של העותרת, שערכן ההוכחתי על-פי מבחן הראיה המינהלית הוא למצער ובזהירות המתבקשת - בלתי מבוטל".
עוד דוחה פוגלמן את הסתמכותו של אלשיך על החלטתו של וינשטיין (אשר נוסחה בעמימות וכל צד יכול היה לקרוא בה כרצונו, הוא מעיר). אלשיך לא יכול היה להסתפק בשיקולים בהם התחשב וינשטיין, אלא היה עליו להתחשב גם בפער ההיררכי בין ריטמן למתלוננת, למעמדו הבכיר של ריטמן ולמכלול המעשים שיוחסו לו. הוא גם אומר, שלא היה מקום לייחס משקל רב לעיתוי התלונה ולממצאים שנמצאו בבדיקת התנהגותה המקצועית של המתלוננת. "אין לקבל גישה המעניקה למניעים נטענים כאלה או אחרים בבסיס תלונה את הבכורה, חלף ניתוח יסודי ומעמיק של התשתית הראייתית הקיימת", אומר פוגלמן.
העדר תלונות נוספות אינו ראיה הוא גם מזכיר, כי המתלוננת לא פנתה מיוזמתה להעיד נגד ריטמן ושהיו עדויות שסיפרה על מעשיו כבר בזמן אמת. גם העדר תלונות נוספות אינו מהווה ראיה שהתלונה הנדונה אינה אמת: "התחשבות
בהעדרן של תלונות נוספות כשיקול שיכול להפחית כשלעצמו ממהימנות תלונה בדבר עבירות מין, לרבות הטרדה מינית, ואפילו להוביל לחשש כי זו נבעה משיקולים זרים, אין לה מקום והיא אינה מתחשבת ברתיעה הקיימת בפועל מהגשת תלונות אלו, במיוחד כאשר עסקינן בתלונות על מעשים שבוצעו לכאורה בין כותלי מקום העבודה".
לסיכום קובע פוגלמן: "ההחלטה בדבר הימנעות מנקיטת צעדים מינהליים נגד ריטמן איננה מתייחסת לנתונים ענייניים מהותיים שנכללים בתשתית העובדתית בעניין שלפנינו, מן העבר האחד, ונותנת משקל לא ראוי לשיקולים אחרים, מן העבר השני". הסעד עליו החליט רומז בצורה ברורה להחלטה שלדעת פוגלמן צריכה להתקבל: "אין מקום שניעתר בשלב הנוכחי לבקשת העותרת בהליך זה להורות על פיטוריו של ריטמן או על העברתו מתפקידו וכי יש להחזיר את ההחלטה בעניינו לפתחם של המפכ"ל והשר, לצורך קבלת החלטה חדשה בדבר הצעדים המינהליים הפיקודיים הנדרשים, שתיתן
מענה לסוגיות שעליהן עמדתי".
השופטים
יצחק עמית ו
ג'ורג' קרא הסכימו עם עמית. את המתלוננת ייצגו עוה"ד חי בר-אל, אילן יונש, אפרת גלר וקרן שאול; את המדינה ייצגה עו"ד
מיטל בוכמן-שינדל; ואת ריטמן - עוה"ד אופיר סטרשנוב,
ירון לונדון, איל כהן ואיתי לוי.
