זכות העמידה פוגעת לעיתים בניהול המשפט

חרה לי שבמקום להתעמק בפסק הדין בנושא המרכולים, דיברו על כך ש"השופטים הדתיים ניל הנדל ונעם סולברג היו בצד אחד וחמשת האחרים בצד השני". כך אומר (25.12.17) שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג. לדבריו, הנדל אומנם עסק בצד הדתי, אך הוא עצמו עסק בצד הסוציאלי שיכול להיות גשר בין דתיים לחילוניים. סולברג דיבר במפגש של ועדת הקשר בבני ברק במחוז ת"א של לשכת עורכי הדין. כדוגמה לנושא הרצאתו, "מענה רך ישיב חימה", סיפר סולברג שבהיותו חייל הוא החמיץ את ההסעה ביום ראשון ליחידתו ברמת הגולן. הוריו אפשרו לו לקחת את מכוניתם ולנהוג צפונה, כאשר הם לצידו. "ליד ראש פינה עצרה אותי שוטרת וביקשה רשיונות. ממש התרגזתי: איזה שיקול דעת זה? חייל, ביום ראשון? רציתי להגיד לה מה שאני חושב עליה, אבל ההורים שלי הרגיעו אותי ודיברתי איתה יפה וזה עזר". הוא העיר בחיוך: "ההתיישנות עברה, נכון?". בנושא אחר אמר סולברג כי ההחלטות הקשות ביותר בשנותיו כשופט היו כאשר כיהן כשופט מעצרים; "יותר קל לפעמים לשלוח אדם לשלוש שנות מאסר אחרי שהוא הורשע במקום לשלושה ימי מעצר". לדבריו, לעיתים הלב יוצא אל חשודים שתמונותיהם מתפרסמות כבר בשלב המעצר, במיוחד כאשר מדי פעם לבסוף מתברר שלא היה יסוד לחשדות נגדם. קודם לכן ציטט סולברג את השופט חיים כהן והסכים עימו, שכל אדם זקוק לפתח של תקווה בדמות חנינה או מתן שליש - גם האסיר הבזוי והנקלה. בנוגע לפרסום פסקי הדין אמר סולברג כי יש מקרים שגם כאשר מופצת תמצית של פסק דין - הסיקור התקשורתי שלו אינו מדויק. הוא הסכים עם הביקורת שהושמעה במפגש ולפיה בתי המשפט מתקשים להעביר את המסר לציבור, שאינו מתעמק בפסקי הדין. על זכות העמידה אמר סולברג כי בזמנו ציין שהגשת עתירה בידי גורם ציבורי ולא בידי הנפגע הישיר, גרמה לכך שבפני בית המשפט לא עמדו כל הנתונים הדרושים, וכך נפגע ניהול המשפט.