פרקליט המדינה,
שי ניצן, מרחיב (14.1.18) את מספר המקרים בהם ייסגרו תיקים בשל העדר אשמה ולא בשל חוסר ראיות. ניצן קובע, כי כאשר קיים סיכוי נמוך שהחשוד ביצע את העבירה - עילת הסגירה תהיה העדר אשמה.
לאבחנה בין עילות הסגירה יש משמעות רבה, שכן סגירה בשל חוסר ראיות מותירה את הרישום במאגרי המשטרה, בעוד סגירת בהעדר אשמה מוחקת כל אזכור לקיומו של תיק החקירה. כאשר אין רישום של תיקים קודמים, מסביר ניצן, לא נוצרת מסה העלולה לשמש נגד אותו אדם במקרה שייחשד שוב בעבירות דומות.
"לצורך ההחלטה אודות עילת הסגירה, על התובע לבחון את מידת הסבירות שהחשוד ביצע את העבירה המיוחסת לו. ככל שהסיכוי שהחשוד ביצע את העבירה כעולה מהראיות שנאספו בתיק נמוך, הרי שעילת הסגירה הראויה הינה 'העדר אשמה'. ככל שהסיכוי -
שהחשוד ביצע את העבירה הינו גבוה יותר, יש לסגור את התיק בעילה של 'חוסר ראיות'", קובע ניצן.
העילה של "העדר אשמה" תשמש בתיקים בהם אין ראיות המבססות חשד סביר, או בתיקים בהם יש רק גירסה מול גירסה וקיים קושי לתת אמון בגירסתו של המתלונן. כמו-כן, מוסיף ניצן, יש לבחון את משקלו ואיכותו של המידע המודיעיני הקיים (אם קיים) בתיק - למשל: האזנת סתר שלא ניתן לחשוף אל מול עדות שמיעה. עוד יובאו בחשבון ראיות בלתי קבילות ובדיקת פוליגרף, ולעומת זאת - לרוב אין להתחשב בקיומן של הרשעות קודמות.