ענת קם העיתונאית שהורשעה בריגול חמור לאחר שהעבירה לעיתונאי הארץ, אורי בלאו, מסמכים שגנבה מצה"ל, כתבה פוסט בפייסבוק (ד', 17.1.18) ובו היא מפרטת את טענותיה נגד עיתון הארץ והעיתונאי אורי בלאו. לפני חמש שנים הגישה קם לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה לפיצויים בסך 2.6 מיליון ש"ח נגד עיתון הארץ, מו"ל העיתון עמוס שוקן, סגן העורך לשעבר אבי זילברברג, והעיתונאי אורי בלאו, בשל טענותיה כי הארץ חשף אותה כמקור. התביעה עדיין נדונה. ענת קם הייתה כתבת במדור הברנז'ה של אתר וואלה כאשר פגשה את כתב הארץ אורי בלאו והעבירה לו דיסק און-קי שעליו אלפי מסמכים, חלקם מסווגים ביותר, שהעתיקה ממחשבי לשכת פיקוד המרכז, שם שירתה כחיילת. בלאו עשה שימוש במסמכים לפרסום כמה כתבות בהארץ. הכתבות שפרסם בלאו, יחד עם כתבות שנפסלו לפרסום על-ידי הצנזורה הצבאית, עוררו את השב"כ לחשוד שבידי בלאו מידע פנימי מסווג. בשנת 2009 העביר בלאו לשב"כ עשרות מהמסמכים, בתמורה להבטחה שלא יועמד לדין בגין החזקתם. זמן קצר לאחר מכן נעצרה ענת קם והוגש נגדה כתב אישום בגין ריגול חמור: איסוף, החזקת ומסירת ידיעה סודית תוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה. לאחר שהודתה במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן הורשעה קם בעבירות של ריגול חמור (איסוף והחזקת ידיעה סודית) ומסירת ידיעה סודית ללא היתר, אך ללא כוונה לפגוע בביטחון המדינה. נגזרו עליה ארבע וחצי שנות מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. השנתיים שבהן שהתה במעצר בית לא נוכו מהעונש. קם ערערה לבית המשפט העליון על גזר דינה, והוחלט, ברוב דעות, לקצר את עונשה בשנה. "הגיע הזמן שגם הם ישלמו" "התביעה שלי נגד הארץ בטענה שהם התרשלו בהגנה עלי כמקור הגיעה לשלב הבאמת סופי שלה השבוע עם הגשת סיכומי כל הסיכומים על-ידי עורכי הדין שלי", כתבה ענת קם בעמוד הפייסבוק שלה. "לא אתעמק כאן בטיעונים המשפטיים, אבל אני כן רוצה לנסות לשטוח את הטיעון המוסרי-אנושי שעומד בבסיס התביעה שלי, בתקווה שהשכל הבריא וההגינות הבסיסית יצליחו לשכנע את מי שצריך לשכנע". "ברוח ימי קמפיין Metoo הסוערים אני מבקשת מכם לחשוב רגע על יחסי מרות ולמה הם לא בסדר בעיני החוק. ביחסי מרות יש שני צדדים שבהגדרה אינם שוויוניים: גורם בכיר, בדרך כלל גבר, וגורם זוטר, בדרך כלל אישה, שלראשון יש השפעה וכוח שלשנייה אין. מתוקף ההשפעה והכוח האלה, גם אם אינם מיושמים ככפייה פר סה, מניח החוק שכל הסכמה של העובדת ליחסים ביניהם היא בעייתית באופן קטגורי, ובכל מקרה של מערכת יחסים כזו מי שנושא באחריות - ובאשמה - הוא הגורם הבכיר. כי הוא המבוגר האחראי, הבכיר, הוותיק, המנוסה, זה שמצופה ממנו To know better. ונכון שכל אחד מאתנו מכיר לפחות זוג אחד שיחסיהם התחילו כיחסי מרות, ונכון שאני הראשונה שאמחה על כל הצגה אפריורית של אישה כיצור חלש וחסר אונים או יכולת בחירה. אבל בואו נודה על האמת: יש לא מעט צדק בראיית יחסים שנולדו בצל מרות כבעייתיים לכל הפחות". מערכת יחסים של עיתונאי ומקור שקולה בעיניי ליחסי מרות, ובמיוחד ההיכרות של אורי ושלי. אורי ואני הכרנו בכנס ייסוד ועד עיתונאי הארץ שנשלחתי לסקר מטעם וואלה! ברנז'ה. הייתי בת 21 וחצי, עם ניסיון קל של עבודה עיתונאית מאחורי. שאפתנית מאוד ויהירה לא פחות. אורי מבוגר ממני בעשר שנים בערך, שכולן ממלאות גם את היקף שנות הניסיון שלו כעיתונאי בכלל וכתחקירן בפרט. בבית שלי קראו הארץ ואני הכרתי את השם שלו ושל גידי וייץ שנים לפני שחשבתי שמתישהו תצטלבנה דרכינו. אורי נתקל במסמך מסווג אחד או שניים בקריירה שלו; אני הייתי פקל"שית שהדרך היחידה שלה לא לצאת מדעתה בשירות הצבאי (וגם זה בהצלחה חלקית בלבד) הייתה אשכרה לקרוא את המכתבים שהיא נדרשה להעביר מצד אחד של השולחן לצד השני שלו ולנסות להרגיש טיפ טיפה חשובה. שותפת סוד וונאבי". "כשנתתי לאורי את המסמכים לא חשבתי עד הסוף על מה שאני עושה. Hell, לא חשבתי אפילו חצי דרך. אבל אורי היה, ועודנו, המבוגר האחראי בהיכרות הזאת. אורי הגיע לאנקאונטר הזה כשמערכת שלמה של עורכים ועורכי דין עם עשרות שנות ניסיון מצטברות מאחוריו. אני הגעתי עם דיסק און קי והרבה מאוד אמון שנתתי בו ושהוא הפר. הנקודה הזאת, בקטע הדרך על 443 בדרך לירושלים שבו הוצאתי את הדיסק און קי מהתיק ואמרתי לו "נראה לי שיש כאן דברים שיעניינו אותך, רק אל תגיד לאף אחד שזה ממני", הייתה הפעם הראשונה שבה היה עליו לגלות אחריות ולהגיד "אוי, תודה, אני אלך לכלא לפני שאגיד שזה ממך". או "אוקיי, תודה, מציע לך לשרוף את המחשב". או אלף ואחת גרסאות אחרות. הוא לא עשה את זה". "הנקודה השנייה הייתה פרסום המסמכים הסרוקים בעיתון, באופן חסר תקדים שכל תכליתו הייתה - אורי וניר בכר עצמם הודו בזה, in so many words - לנופף באוצר הזה שנפל עליהם מהשמיים. זה נכון שלא אמרתי לאורי בצורה מפורשת לא לפרסם אותם. אבל זוכרים יחסי מרות? זוכרים כשצד אחד נחות באופן מובנה, ומה הערך של ההסכמה (או ליתר דיוק, אי-הסירוב) שלו בסיטואציה הזאת". "היו עוד כל מיני נקודות בדרך וחבל לייגע אתכם בזה, אבל הנה נקודת מפנה מרכזית: ההסכם של הארץ מול השב"כ. אורי לא נולד אתמול, ועם קצת יצירתיות הוא היה יכול למצוא את הדרך לעדכן אותי שהדבר הזה קורה. שלרגע לא יצא לכם מהראש: ההסכם של אורי והארץ עם השב"כ להחזרת המסמכים שלי הוא מהלך שערורייתי, במסגרתו אורי החזיר רק מסמכים שלי מבלי שנדרש לכך (כי היה לו יותר חשוב לשמור על שאר המקורות שלו על חשבוני), שהשאיר אצלו עותקים של המסמכים שהחזיר ובכך הפר את ההסכם, ושאני כמקור של המסמכים האלה לא הייתי בלופ שלו בשום שלב. לצורך המשך האנלוגיה, אני העובדת שהבוס אתו היא מנהלת יחסים שחוקיותם מפוקפקת, מקבל החלטה על העברתה למשרה נחותה בסניף מרוחק וברבע מהשכר, מבלי להתייעץ עמה, לעדכן אותה או לערוך לה שימוע כנדרש בחוק. למען הסר ספק, בבית דין לעבודה העובדת הזאת זוכה בפיצויי עתק. אתם יכולים רק לדמיין איך היה לגלות את ההסכם הזה במהלך ההליך הפלילי שלי". "ואגב ההליך הפלילי שלי. הוא עלה למשפחה שלי הון תועפות. האם הארץ הציעו להשתתף בהוצאות האלה? לא. האם הארץ הציעו את מטריית ההגנה המשפטית שלהם? לא. האם הארץ הודיעו שיפקידו לי כסף קנטינה כשנשלחתי לארבע. וחצי. שנים. בכלא? לא. היה מקור וראו, איננו עוד". "יש לי עוד הרבה מה להגיד בנושא הזה אבל הנקודה ברורה: אורי בלאו ועיתון הארץ נהנו מפירות אחת ההדלפות הגדולות בתולדות המדינה ומתנהגים כאילו המסמכים האלה הגיעו על-כנפי נשרים הישר מפי השכינה. הם לא. השכינה הזאת, שפחתכם הנאמנה, שילמה ועדיין משלמת מחיר כבד מאוד על ההתנהלות שלהם. הגיע הזמן שגם הם ישלמו".