שופטי בית המשפט העליון
ניל הנדל,
ג'ורג' קרא ו
דוד מינץ ידונו מחר (יום ב', 22.4.18) בשלושת הערעורים בפרשת הרצת המניות בה הורשע
נוחי דנקנר, לשעבר בעל השליטה בקונצרן אי.די.בי. הערעורים יידונו 16 חודשים לאחר ששופט בית המשפט המחוזי בתל אביב,
חאלד כבוב, גזר על דנקנר שנתיים מאסר, ועל מנהל ההשקעות
איתי שטרום – שנת מאסר.
המעשים שבלב הפרשה בוצעו בינואר 2012, כאשר אי.די.בי ביצעה הנפקה שהייתה קריטית להמשך שליטתו של דנקנר בקונצרן. כבוב קבע, כי דנקנר הפעיל את שטרום כדי שירכוש מניות אי.די.בי במיליוני שקלים, דרך הברוקר
עדי שלג שהפך לעד מדינה, כדי להגביר את האטרקטיביות של המניה לקראת ההנפקה.
דנקנר הורשע בהשפעה בתרמית על שערי ניירות ערך, השפעה בתרמית לרכוש ניירות ערך, אי-קיום חובת דיווח, פרט מטעה בתשקיף ו
הלבנת הון. שטרום הורשע בהשפעה בתרמית על שערי ניירות ערך, השפעה בתרמית לרכוש ניירות ערך ובהלבנת הון. דנקנר ושטרום מערערים על הרשעתם וחומרת עונשיהם, והמדינה – על קולת העונשים.
הנדל הוא השופט השלישי בבכירותו כיום בעליון ובין היתר דן בערעוריו של
אהוד אולמרט. קרא היה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, מומחה בפלילים (עמד בראש ההרכב במשפט
משה קצב) וגבר על כבוב במרוץ לבית המשפט העליון. מינץ הגיע מבית המשפט המחוזי בירושלים, שם עסק בצורה ניכרת בתחום האזרחי והמסחרי.
שני הצדדים ניצבים בפני משוכות לא פשוטות בערעוריהם. דנקנר ושטרום מבקשים למעשה מבית המשפט העליון להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של כבוב – מה שערכאת הערעור עושה רק לעיתים רחוקות. גם התערבות בענישה היא נדירה ושמורה בעיקר למקרים של חריגה משמעותית ממנה כלפי מעלה או כלפי מטה.
דנקנר טוען בערעורו, כי הרשעתו מתבססת על ראיות נסיבתיות - לאחר שלגרסתו קרסה עדותו של עד שלג – אולם "המסקנה שהסיק בית המשפט מהראיות הנסיבתיות אינה הגיונית ואינה המסקנה היחידה; לעובדות שהוכחו בפני בית המשפט יש הסבר סביר המחייב את זיכויו" – לכל הפחות מחמת הספק
עוד נטען, כי הכרעת דינו של כבוב "לוקה בהתעלמות מעובדות וראיות שהובאו בפניו; במסקנות שאינן נובעות מהראיות; בהיסקי היגיון שאינם מבוססים; ובהתעלמות מהתיישבותן של הראיות עם ההסבר המבוסס והלגיטימי שניתן להן. בית המשפט קמא התעלם אפילו ממשמעות של קביעות שהוא עצמו קבע.
"...טעותו היסודית של בית המשפט קמא היא בכך שקבע שלדנקנר הייתה כוונה להשפיע על השער, מבלי שבחן את השתלשלות האירועים בעיניו של דנקנר, על יסוד המידע שהיה ברשותו במועד ההתרחשות. בית המשפט קמא קבע ממצאים ביחס לכוונתו של דנקנר תוך הסתמכות רבה על עובדות שלא היו בידיעתו של דנקנר, ובהתעלם מעובדות מהותיות המלמדות על מצב דעתו". דנקנר היה בטוח שההנפקה תצליח ולכן לא היה לו כל אינטרס להריץ את שער המניה כדי למשוך קונים - הוא טוען.
שטרום טוען שיש לזכותו משום שהתברר ששלג שיקר בעדותו ולמרות זאת כבוב הסתמך עליו. לטענתו, "מסקנותיו של בית המשפט קמא לא היו מעוגנות בראיות, ולא היו המסקנות המתבקשות מהראיות, ובוודאי לא המסקנות היחידות, והוסקו תוך התעלמות מוחלטת מראיות מזכות אוביקטיביות משמעותיות". טענה נוספת של שטרום היא, שבעניינו לא התקיימו תנאים הכרחיים לקיומה של עבירת תרמית בניירות ערך.
המדינה טוענת בערעורה, כי לא רק שמדובר בעונשים שאינם תואמים את מגמת ההחמרה שמכתיב בית המשפט העליון, אלא שהם מסיגים לאחור את רף הענישה בעבירות תרמית בניירות ערך, הרחק מהרף הראוי שקבע המחוקק, ועוד בתיק שנסיבותיו חמורות יותר. "הצבת רף שכזה בעבירות ניירות ערך חמורות המבוצעות על-ידי הדמות החזקה ביותר במשק הישראלי, הובילה לקביעת עונשים בלתי הולמים בתיק זה, ותביא, מיניה וביה, ליצירת נורמת ענישה מקלה יתר על המידה בכל המקרים העתידים לבוא", נאמר בערעור.
