חברת יכין חקל ובעליה המנוח,
סמי שמעון, לא קיבלו בשנת 1991 מ
אריאל שרון המנוח הבטחה מחייבת לפיה חוזי החכירה של החברה יוארכו ב-49 שנים. כך קובע (30.4.18) שופט בית המשפט המחוזי מרכז,
אהרון מקובר. המשמעות היא, שאלפי דונמים במרכז הארץ חוזרים לבעלות המדינה שתוכל להשתמש בהם לבנייה.
רשות מקרקעי ישראל מסרה, כי רוב הקרקעות בהן מדובר עדיין משמעות לייעוד חקלאי ורק במיעוטן כבר השתנה הייעוד לבנייה. השטח העיקרי הוא תוכנית בתחומי בני ברק, הכוללת בניית 2,200 דירות לציבור החרדי, שטחי ציבור והרחבה משמעותית של פארק הירקון, ורמ"י דורשת כעת מיכין חקל להחזיר לה מיידית את השטח. כמו-כן, מדובר על שטחים לבניית אלפי דירות ברמלה ובאשקלון.
בשנת 1952 חכרה יכין חקל מהמדינה 12,800 דונם ברחבי הארץ - בעיקר באזור המרכז - בהם השתמשה לחקלאות ובמיוחד לפרדסים. החוזים שעמדו במחלוקת התייחסו ל-8,000 דונם, לפי חוזים שנחתמו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. בכולם נקבעה חכירה ל-49 שנים עם אופציה ל-49 שנים נוספות, אך לא דובר על האפשרות של שינוי ייעוד מחקלאות לבנייה.
לא סביר שאין זכר בכתובים בסוף שנות ה-80 נקלעה יכין חקל למשבר שאיים על קיומה, ושמעון התבקש בידי הבעלים דאז - ההסתדרות והסוכנות היהודית - לרכוש אותה. ביוני 1991 נפגש שמעון עם אריאל שרון, שהיה אז שר הבינוי והשיכון ויו"ר מועצת מקרקעי ישראל, ועם גדעון ויתקון, שהיה מנכ"ל מועצת מקרקעי ישראל (כיום - רשות מקרקעי ישראל). השאלה מה בדיוק נאמר בפגישה היא שעמדה במוקד של מחלוקת משפטית שנמשכה למעלה מעשור ובמרכז פסק דינו של מקובר.
עזבונו של שמעון טען, כי שרון הבטיח לשמעון להאריך את החכירה ב-49 שנים בלא שינוי בתנאי- דהיינו: שאם יהיה שינוי ייעוד, תישאר הקרקע בידי יכין חקל והיא זו שתיהנה מהעלייה העצומה בערכה. רמ"י טענה, כי לא ניתנה הבטחה כזאת, וגם אם ניתנה - היא הייתה שלא בסמכות, משום שחרגה מהוראות המועצה וממדיניותה, ולכן אין לה תוקף מלכתחילה או שיש לבטל אותה בדיעבד.
מקובר אומר, כי טענתו של העיזבון התבססה על עדויות עקיפות: של עו"ד
דב ויסגלס, שהיה פרקליטו של שמעון; של עו"ד דוד ספיר, שהיה פרקליטה של יכין חקל; ושל מיקי ורדי, שבינואר 1992 החליף את ויתקון כמנכ"ל המינהל. שני הראשונים אמרו, כי שמעון סיפר להם על הבטחתו של שרון - אך מדובר בעדויות שמיעה בלתי קבילות. ורדי העיד, כי שרון אמר לו שהבטיח לשמעון להאריך את החוזים באותם תנאים - אך מעדותו לא ניתן לדעת בבירור מה בדיוק הבטיח שרון, ואך התגלו סתירות בגרסאותיו. לעומת זאת, העיזבון לא הביא לעדות את ויתקון - המשתתף היחיד בפגישה שעודנו בין החיים - ועל-פי הפסיקה, יש לזקוף זאת לחובתו.
מקובר מדגיש: "אין זה סביר ולא מתקבל על הדעת, שהבטחה כה משמעותית, כפי שנטען, לפיה החוזים יוארכו באותם התנאים, שלטענת התובעים אף היוותה תנאי בלעדיו-אין לרכישת יכין חקל על-ידי מר שמעון, לא עוגנה כלל בכתובים ולא מצאה את ביטויה בהסכם הרכישה של יכין חקל.
"במהלך המו"מ לגיבוש העסקה לרכישת יכין חקל, היה מר שמעון מלווה בצוות רב-משתתפים ובליווי משפטי מהשורה הראשונה. לא סביר שאם אכן הובטח למר שמעון על-ידי מר שרון ומר ויתקון עובר לרכישת יכין חקל שכל חוזי החכירה של יכין חקל יוארכו לתקופה נוספת באותם התנאים, לא בא זכרה של הבטחה כזו בחוזה הרכישה, או לפחות במסמך אחר כלשהו".
רק המועצה הייתה רשאית לאשר מקובר ממשיך וקובע, שגם אם ניתנה הבטחה בידי שרון - היא איננה
הבטחה שלטונית מחייבת, משום שלא הייתה "מפורשת, ברורה, חד-משמעית ולא מוטלת בספק" כפי שנקבע בפסיקה. גם ורדי העיד, שזו הייתה הבטחה כללית ביותר, לפיה שמעון "יקבל את אותם חוזים", וכי נושא שינוי הייעוד מעולם לא עלה בשיחותיו עם שרון בנושא זה. העובדה שאפילו לטענת העיזבון מדובר בהבטחה בעל-פה, מלמדת שלא ניתן לייחס לשרון כוונה לתת להבטחה תוקף משפטי מחייב ושגם שמעון לא הבין אותה ככזאת.
לדברי מקובר, ויתקון ושרון לא היו בעלי סמכות לתת הבטחה כזאת, שכן רק מועצת מקרקעי ישראל יכלה לתת אותה - משום שהיא עמדה בסתירה להחלטות קודמות של המועצה. "אפשר שמועצת מקרקעי ישראל הייתה גוף שמאשר אוטומטית כל מה ששרון הביא בפניה, ואולם עדיין היא הייתה צריכה לתת אישורה להבטחה כזו", מדגיש מקובר.
מקובר מוסיף: "הדעת אינה נותנת שבית המשפט יכשיר הבטחה שניתנה על-ידי גורם שלטוני שאינו מוסמך לתיתה על דעתו הוא בלבד, וללא אישור הגוף הצריך לתת אישור כזה, רק משום הנימוק שהגורם שהיה מוסמך לאשרה היה ממילא נתון למרותו. טענה כזו יש בה כדי לחתור תחת עקרון חוקיות המינהל ולערער את אמון הציבור ברשויות השלטון על זרועותיהן השונות, ולא ניתן לקבלה".
בהמשך קובע מקובר, כי אפילו אם ניתנה הבטחה שלטונית - הרי שקיים צידוק חוקי שלא לקיים אותה. מדיניות מועצת מקרקעי ישראל הייתה ונותרה, שיש להוסיף לחוזי החכירה סעיף העוסק בשינוי ייעוד. לכן, הבטחה להאריך את חוזי החכירה - שנחתמו לפני קביעת מדיניות זו וכאמור לא הייתה בהם התייחסות לשינוי ייעוד - סותרת את מדיניות המועצה, כובלת את ידי המדינה ונוגדת את האינטרס הציבורי. עוד אומר מקובר, כי לא הוכח ששמעון עמד על שינוי ייעוד הקרקעות, אלא שדווקא השימוש החקלאי בהן הוא שהיה חשוב לו.
מקובר מסיים באומרו: "אף שההחלטה הסופית הינה כפי שנפסק, קשה היה להימנע מתחושה מסוימת של אי-נוחות, שהרי נמצא שניתנה לשמעון הבטחה של ידי שר בישראל, ובדיעבד, לאחר בדיקת הדברים לעומקם, נקבע שההבטחה אינה עומדת באף אחד מהפרמטרים הנדרשים על-פי הפסיקה להיותה הבטחה שלטונית מחייבת". בשל כך, הוא נמנע מלחייב את העיזבון ואת יכין חקל בהוצאות. את העיזבון והקבוצה ייצגו עוה"ד דרור אברבנאל, חניטל בלינסון-נבון ושלומי שניידר, ואת רמ"י - עוה"ד
רינה מיוחס ועמי עבר-הדני.
