עו"ד
יחזקאל ביניש, בעלה של הנשיאה בדימוס
דורית ביניש ומעורכי הדין המובילים בירושלים, ערך הסכם הלוואה פיקטיבי וגרם לנזק של מאות אלפי שקלים. כך נקבע סופית, לאחר שבית המשפט העליון דחה (יום ג', 15.5.18) את בקשתו של ביניש לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת.
ביניש היה מעורב כעורך דין בשנת 2009 בעסקת נדל"ן סבוכה לרכישת 64 דונם בשכונת שועפאט שבמזרח ירושלים. הבעלות בקרקע הייתה מצויה בסימן שאלה, שכן שני אנשים בעלי אותו שם התיימרו לתת ייפויי כוח לשני עורכי דין שונים למכור אותה לאותו אדם. העסקה בה נטל חלק ביניש הייתה למכירת הקרקע לשלמה שטיינמץ, אליו הצטרפו מאוחר יותר ליאור מרקוביץ וחברת ל.מ רויאלטי.
בשל התסבוכת סביב הבעלות בקרקע והעובדה שנרשמה כנכס של נפקד, נקבעו תנאים מתלים להעברת הבעלות ולתשלום התמורה. אולם המוכרים הפעילו לחצים כבדים לקבל חלק מכסף עוד לפני מילוי תנאים אלו. כדי להתגבר על כך, הוסכם ש-290,000 דולר יופקדו בנאמנות בידי ביניש ועורך דין נוסף שייצגו באותה עת את שלמה חייט. הלה הוצג כנציג המוכרים, הפועל כדי למנוע בעיות הכרוכות במכירת קרקע מערבים ליהודים בעוטף ירושלים.
ב-30.9.09 התקיימה פגישה במשרדו של ביניש, במסגרתה חתם עו"ד וליד טנוס על כתב נאמנות וכנגדו העביר לו ביניש 200,000 שקל מתוך כספי הנאמנות. מאוחר יותר התפוצצה העסקה, והרוכשים המיועדים תבעו 616,000 שקל מכל המעורבים בה. בית משפט השלום בנצרת דחה את התביעה נגד ביניש, אך השופט המחוזי
ערפאת טאהא (בהסכמת הנשיא
אברהם אברהם והשופטת
עירית הוד) קיבל בדיוק לפני שנה את ערעורם של שטיינמץ, מרקוביץ ורויאלטי.
טאהא קבע, שביניש נושא באחריות לתוצאות של ההסכם שערך ב-30.9.09, שכן "המסמכים והעברת הכספים נעשו לכאורה במטרה לעקוף את כתב הנאמנות עליו חתם עו"ד טנוס על-ידי יצירת פיקציה כאילו מדובר בהסכם הלוואה". יתרה מזאת: גם התנועה הכספית הסיבובית שבוצעה מכוחו של אותו הסכם, מלמדת שמדובר היה בפיקציה.
אפילו אם תתקבל גרסתו של ביניש, המשיך טאהא, אין בכך כדי לשחרר אותו מאחריות לאובדנם של אותם 200,000 שקל. כאמור, הכסף הופקד בידיו בנאמנות, הוא ידע שהמוכרים לוחצים כל העת להקדים את התשלומים בטרם התמלאו התנאים המוקדמים וחשד בהם. כל אלו היו חייבים להדליק אצלו נורת אזהרה, ולפיה ההסכם שהכין מיועד לעקוף את הוראות כתב הנאמנות.
"ברם, עו"ד ביניש התעלם מנורות האזהרה שנדלקו בפניו, עצם את עיניו באשר למטרה לשמה נועדו מסמכי ההלוואה ולא עצר את העברת הכספים לעו"ד טנוס", קבע טאהא. "משלא פעל בדרך זו, הפר עו"ד ביניש את חובת הנאמנות וחובת הזהירות בה הוא חב כלפי המערערים". ביניש חויב לשלם לרוכשים 235,000 שקל, יחד ולחוד עם עו"ד עמיקם מקובסקי שייצג אותם בצורה רשלנית. ביניש שלח הודעות לצד שלישי והמחוזי הורה לבית משפט השלום לדון בהן.
בדחותו את בקשתו של ביניש לערער אומר השופט
ניל הנדל, כי מעבר לכך שאין סיבה לדון בנושא בגלגול שלישי - גם לגופם של דברים אין הצדקה לערעור. הוא אומר, כי בניגוד לטענתו של ביניש - המחוזי לא התערב בממצאי העובדה של השלום, אלא הסיק מהם מסקנות משפטיות שונות.
"ההבדל בין שתי ערכאות קמא הוא, כי בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה שהמבקש סטה מסטנדרט ההתנהגות הנורמטיבית המוטל עליו
כלפי הרוכשים. ביסוד מסקנה זו עומדת הקביעה כי המבקש חב בזהירות כלפי הרוכשים, וכי חובה זו הופרה. כך לנוכח העברת הכספים לעו"ד טנוס למרות נורות האזהרה שהיו צריכות להידלק. לא נראה שנפלה טעות במסקנה זו בנסיבות העניין", אומר הנדל.
הנדל גם מסכים עם הקביעה לפיה ביניש הפר את חובות הנאמנות שהוטלו עליו: "חובתו של המבקש כלפי הרוכשים כנהנים עדיין הופרה - משום שהעברה זו בוצעה יד-ביד עם אישורו את החתימה על הסכמי ההלוואה. מכלול הפעולות שבוצעו באותו יום פגישה מהוות יחדיו את הפרת חובתו כלפי הרוכשים, בין אם בעצם העברת כספי הנאמנות תוך ידיעה ואישור הסכמי ההלוואה, ובין אם בחוסר היידוע של הרוכשים בהסכמי ההלוואה מעוררי החשד. גם בנקודה זו לא נפלה טעות המצדיקה התערבות בגלגול שלישי".
