השופט יעקובי שגה בחוק ברור ובפסיקה

שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, רפי יעקובי, שגה בדבר חקיקה ברור ולכן נתן פסק דין שאינו יכול לעמוד - קובע (יום ד', 16.5.18) שופט בית המשפט העליון, מני מזוז. זוהי הפעם הרביעית בשלוש השנים האחרונות והשנייה בתוך שלושה חודשים, בה בית המשפט העליון מבטל פסקי דין של יעקובי בשל משגים מהותיים (ראו קישורים משמאל). פסק הדין עוסק בפסיכיאטר ד"ר דניאל מאיר, שהיה מנהל מחלקה סגורה בבית החולים איתנים והועמד לדין בפרשת ההתעללות הקשה של אנשי צוות בחולים חסרי ישע. הוא הורשע בכך שידע על מעשיה החמורים של האחות הראשית ולא עשה דבר, נדון לשישה חודשי עבודות שירות ופוטר לצמיתות משירות המדינה. סמנכ"ל משרד הבריאות הגיש קובלנה משמעתית נגד מאיר, וועדת הבדיקה החליטה להשעותו לחודש. השופט בדימוס אמנון סטרשנוב, לו האציל שר הבריאות את סמכויותיו בתחום המשמעת, קבע שהחלטת הוועדה פגומה, השעה את מאיר לשנה וציין שאלמלא חלוף הזמן (14 שנים) - היה שוקל לשלול את רשיונו לצמיתות. מאיר ערער לבית המשפט המחוזי בירושלים, יעקובי קיבל את ערעורו והחזיר את ההשעיה לחודש בלבד. נימוקו של יעקובי היה, שנקודת המוצא היא שאין לחרוג מהמלצות ועדת הבדיקה אלא במקרים חריגים. המדינה ביקשה לערער לבית המשפט העליון בטענה, כי משמעות פסק דינו של יעקובי היא ששר הבריאות מהווה לרוב חותמת גומי בלבד להמלצות הוועדה. מזוז קיבל את הערעור (בצורה נדירה מאוד כאשר מדובר בגלגול שלישי ואולי אף ברביעי) באומרו, כי אכן נקודת המוצא של יעקובי שגויה. "הסמכות לנקוט אמצעי משמעתי נגד רופא שסרח מסורה לשר הבריאות, ולו בלבד. הדבר עולה במפורש מנוסחו של סעיף 41 לפקודת הרופאים", אומר מזוז. מזוז מצטט בהרחבה את החוק וקובע: "מהוראות החוק עולה אפוא כי המלצת הוועדה אינה מחייבת את השר ושיקול הדעת הסופי באשר לאמצעי המשמעתי נתון לו. כך עולה גם מפסיקתו של בית משפט זה משכבר הימים". לאור זאת, אומר מזוז, בית המשפט יכול לבחון אם החלטת השר לגופה עומדת במבחן הביקורת - החלטת השר, ולא המלצת הוועדה. עוד הוא מזכיר, כי על-פי הפסיקה - ההתערבות בהחלטת השר תהיה מצומצמת ומוגבלת למקרים בהם נפלה טעות מהותית בשיקול דעתו. במקרה הנוכחי, "קביעתו של בית משפט קמא כי נקודת המוצא הינה הימנעות מסטייה מהמלצת הוועדה אלא במקרים חריגים, אינה מתיישבת כאמור עם פסיקתו העקבית של בית משפט זה ואינה יכולה אפוא לעמוד. כך הדבר גם לגבי העמדתה של המלצת הוועדה לביקורתה של ערכאת הערעור, חלף בחינת החלטתו של נותן הצו". גם לגופם של דברים לא היה מקום להתערב בהחלטתו של סטרשנוב, שכן דווקא המלצת הוועדה היא שהחטיאה את מטרת ההליך המשמעתי: "המשיב הורשע בעבירות קשות שבוצעו במסגרת פרשה שקשה להפריז בחומרתה. במחלקה בראשה עמד, הושפלו, הוכו ובוזו חוסים נטולי יכולת להגיב ולזעוק את שוועתם על הפגיעה הקשה בגופם ובנפשם. המחלקה בראשה עמד, שאמורה הייתה לשמש בית עבור החוסים, הפכה למקום אימים של התעללות אכזרית נפשעת וממושכת. לולא מחדליו של המשיב - מסכת חמורה זו הייתה נמנעת". השיקולים לזכותו של מאיר צריכים לקבל משקל משני, אם בכלל, אל מול האינטרס הציבורי - "הגנה על הציבור, שמירה על רמתו ועל כבודו של מקצוע הרפואה ושמירה על אמון הציבור ברופאים". לפיכך קבע מזוז, כי מאיר יושעה לשנה מעיסוק ברפואה וחייב אותו בהוצאות בסך 5,000 שקל. השופטים ג'ורג' קרא ויוסף אלרון הסכימו עם מזוז. את המדינה ייצגו עוה"ד ישראל בלום וחגית שפיצר, ואת מאיר - עו"ד דוד ליבאי.