היועץ המשפטי של הכנסת,
איל ינון, מציע לבג"ץ (יום א', 3.6.18) את האפשרות לצמצם את חוק ההסדרה או להנחות את הכנסת כיצד לתקן אותו, אם יגיע למסקנה שהחוק אינו יכול לעמוד כמות שהוא. לצד זאת אומר ינון, כי בג"ץ יכול להכיר בכך שהחוק נותן פתרון לא קונבנציונלי לבעיה לא קונבנציונלית.
בג"ץ דן בהרכב של תשעה שופטים בשתי עתירות נגד החוק, המאפשר למדינה להשתמש - תמורת פיצוי מוגדל - בקרקעות פלשתיניות פרטיות עליהן נבנו אלפי יחידות דיור בעידודה של הממשלה ובתמיכתה. ינון פתח את דבריו בדחיית הטענה לפיה הצורך בחוק נולד עקב פסיקותיו של בג"ץ בנושא ההתנחלויות ביהודה ושומרון:
"חוק ההסדרה נולד בשל התנהלות בעייתית ביותר, בלשון המעטה, של ממשלות ישראל לדורותיהן, שיצרה פער בין הדין לבין המציאות. לפחות 3,000 מבנים מצויים בפוטנציאל של הריסה וקיפאון, משום שנבנו על קרקע פרטית. השאלה היא מי צריך לשאת בתוצאות, וח"כים רבים סבורים שאין להטיל על המתיישבים את מחדלי הממשלות. לכן החוק בא למנוע את המשבר תוך מתן פיצוי לבעלים שממילא אינם נהנים מרכושם".
הוא גם דחה את טענת הממשלה - המיוצגת בידי עו"ד הראל ארנון - ולפיה העתירות מיותרות מעיקרן: "אינני מסכים שמדובר ברוב מהומה על לא מאומה. החוק חריג ביותר וצריך לצלוח קשיים לא מבוטלים בשורה של תחומים. מצד שני, אם הוא ייפסל - הבעיה לא תיעלם ותחזור שוב ושוב לבג"ץ. ארגז הכלים החילופיים פשוט לא נמצא שם".
ארנון קרא בתחילת דבריו להוריד מהשולחן את כל הדיון במשפט הבינלאומי. "העותרים מבקשים לבצע הפיכה משטרית: להפוך חוק ישראלי לא בשל נורמה ישראלית, אלא בשל נורמות חיצוניות. קבלת העתירות בנוגע לדין הבינלאומי תהיה הפרה של חוק יסודות השפיטה, שכן השופטים כפופים רק לחוקי מדינת ישראל".
לדברי ארנון, אין זה נכון שלחוק יש תכלית אחת ויחידה - הכשרת בנייה בלתי חוקית. "החוק הוא נטילת אחריות שלטונית, לאחר שנים רבות של דיבור בשני קולות: היא עודדה את ההתיישבות אבל לא הסדירה את הקרקעות. המדינה מבינה שללא הסדרה, מדובר בפינוי של אלפי משפחות שיוביל למשבר חברתי ולאומי ממדרגה ראשונה. הוא נועד לפתור מציאות ייחודית ולא להכשיר הפקעות עתידיות.
"תכלית נוספת היא שבית המשפט [העליון] נאלץ לדון בסוגיות שהן פוליטיות, והכנסת החליטה שהצפתו בעתירות כאלו איננה דבר רצוי. יש גם תכלית של יעילות כלכלית: במקומות שפונו - הקרקעות עומדות שוממות. החוק יוצר מנגנון פיצויים יחיד במינו בעולם בנדיבותו ובגמישותו. יש בה גם הגינות כלפי שני הצדדים: הבעלים יפיקו תועלת מהקרקע, והמחזיקים יוכלו להתגורר עליה.
"החוק מבקש להשיג תכליות אלו באמצעות מנגנון פשוט, יעיל וקל להפעלה, במקום להתדיין 30-20-10 שנה על כל בית. אם אולי יש אמצעים אחרים, אין זה הופך את החוק לבלתי חוקתי; ולדעתי אין אמצעים אחרים שיכולים להשיג את אותן תכליות. העובדה היא שלמרות כל הדיבורים על פתרונות אחרים, אף אחד מהם לא יושם; ואפילו אם הם קיימים - הם אינם פוגעניים פחות. חוק ההסדרה הרבה יותר מידתי מכל האמצעים האחרים".
ארנון הצהיר: "החוק לא יחול על מי שבנו על קרקע פרטית מתוך ידיעה ודאית שבכך מדובר. ככל הידוע, אין מקרים כאלו ובוודאי אין מקרים רבים כאלו, וזה אינו מצדיק פסילה של החוק". השופט
עוזי פוגלמן העיר: "אם זה היה המצב, לא היה צריך הסדרים כל כך מורכבים". ואילו השופטת
דפנה ברק-ארז הוסיפה: "מדובר על גישה חדשה שמעולם לא יושמה במשפט הציבורי בישראל". ארנון השיב: "זו בדיוק הנקודה - זו מציאות שונה ומורכבת, שמצריכה טיפול שונה".
