עובדי מדינה אמריקניים שאינם רוצים להצטרף לאיגודים המקצועיים, אינם חייבים לשלם לאיגודים המנהלים מו"מ גם בשמם - קובע (יום ד', 27.6.18) בית המשפט העליון של ארה"ב. ההחלטה מנחיתה מהלומה קשה על העבודה המאורגנת במגזר הציבורי האמריקני.
פסק הדין ניתן ברוב של חמישה שופטים מול ארבעה, על-פי החלוקה הקבועה בין שמרנים לליברלים (כמו פסק הדין בנושא איסור הכניסה לארה"ב ופסקי דין נוספים מן התקופה האחרונה). את דעת הרוב כתב השופט סמואל אליטו, אליו הצטרפו הנשיא ג'ון רוברטס והשופטים אנתוני קנדי, קלרנס תומס וניל בורסוץ'. בדעת המיעוט היו השופטים סטיבן ברייר, רות בדר-גינזבורג, אלנה קגן וסוניה סוטומאיור.
משמעות ההחלטה היא שארגוני עובדים במגזר הציבורי ברחבי ארה"ב עלולים לאבד הכנסות של עשרות מיליוני דולרים לשנה, בתקופה בה הם מצויים ממילא תחת לחץ פוליטי. פסק הדין של הרוב מבוסס על התיקון הראשון לחוקה, המבטיח את
חופש הביטוי: אליטו אומר, כי כפייה על העובדים לשלם תמורת ניהול המו"מ הקיבוצי, משמעותה אילותם לבחור במסר פוליטי שאינו עולה בהכרח בקנה אחד עם אמונותיהם.
איגודי העובדים דוחים נימוק זה. הם מציינים, כי מי שאינם חברים בהם, זכאים להחזר של החלק מדמי החבר המשמשים לפעילות פוליטית, כגון תמיכה במועמדים מסוימים בבחירות. לטענתם, דינו של המו"מ הקיבוצי צריך להיות שונה, שכן אין להשלים עם מצב בו עובדים ייהנו מפירותיו אך לא ישלמו תמורתו.
ניו-יורק טיימס מציין, כי ארגונים שמרניים מנסים מזה זמן רב להגביל את העבודה המאורגנת. כבר בשנת 2016 עמד בית המשפט העליון לפסוק שגביית דמי חבר כפויה היא בלתי חוקתית, אך פטירתו של השופט אנטונין סקאליה לפני פרסום פסק הדין יצרה תיקו בין שמונת חבריו והסוגיה לא הוכרעה. פסק הדין היום הופך את זה שניתן בשנת 1977, בו נקבע שאין לכפות על חברי האיגודים לשלם תמורת פעילות פוליטית, אך ניתן לאכוף עליהם תשלום תמורת ניהול מו"מ קיבוצי. דעת הרוב אומרת כעת, כי אבחנה זו היא רופפת ואינה עומדת במבחן המציאות.
פסיקתו של בית המשפט העליון מבטלת חוק של מדינת אילינוי, אשר חייב עובדים שלא הצטרפו לאיגודים המקצועיים "לשלם את חלקם היחסי בעלויות של ניהול המו"מ הקיבוצי, ניהול ההסכמים וטיפול בנושאי שכר, שעות עבודה ויתר תנאי ההעסקה". חוקים דומים קיימים ביותר מ-20 מדינות. לפסיקה לא צפויה להיות השלכה ישירה של האיגודים במגזר הפרטי, משום שהתיקון הראשון לחוקה מגן על פעולות של הממשלה ולא של אזרחים פרטיים. אולם רק 6.5% מעובדי המגזר הפרטי מאוגדים, ורוב כוחה של העבודה המאורגנת בארה"ב הוא במגזר הציבורי.
