עו"ד מנדי וייס, לשעבר סגן ראש עיריית נתניה, תבע משתי חברות בנייה שכר טירחה של 4.4 מיליון שקל - אך בית המשפט פסק שיקבל 52,000 שקל בלבד.
באוגוסט 2007 שכרו חברות משהב ומבני אופיר את וייס לנהל עבורן מגעים מול עיריית גבעתיים, בעקבות דרישות שהעלתה העירייה לגבי פרויקט הפינוי-בינוי "סיטי גבעתיים" אותו תכננו לבנות בעיר. החוזה עימו קבע, כי וייס יעסוק בין היתר בדרישת העירייה לשנות את חזית הפרויקט ובדרישותיה לקבלת תשלומים שונים. לא נאמר בו שמדובר בייצוג משפטי, והחברות טענו שהוא הציג את עצמו כבעל קשרים בעירייה שבאמצעותן יוכל לקדם את ענייניהן.
וייס טען, כי החברות הפסיקו שלא כדין את ההתקשרות איתו ולכן תבע שכר טירחה בסך 4.4-4 מיליון שקל (לפי שתי דרכי חישוב). אולם שופט בית המשפט המחוזי מרכז, בני ארנון, קבע (3.7.18) שהפסקת ההתקשרות עלתה בקנה אחד עם ההסכם בין הצדדים. נקבע בו במפורש, שמבני אופיר ומשהב יהיו רשאיות לבטלו אם ארבע מתוך חמש המשימות שהוטלו על וייס לא יושלמו בתוך חצי שנה; הן אכן לא הושלמו ולכן החברות היו רשאיות לבטל את ההסכם. זאת ועוד: הצעד נעשה בהסכמתו של וייס, שהגיש את התביעה רק שש שנים מאוחר יותר.
ארנון גם קיבל את גרסת החברות, לפיה מנכ"ל עיריית גבעתיים דאז, קובי ילוביץ, דרש להפסיק לשתף את וייס בשיחות עימו, בנימוק שאינו רוצה שהן ישאו אופי משפטי. הוא אינו קובע האם וייס אכן נשכר בשל טענתו לקשרים אישיים בעירייה (טענה אותה דחה וייס), אם כי ארנון מציין שווייס נתן הן שירותים משפטיים והן שירותים שאינם משפטיים.
כיוון שכך, נותרה להכרעה מהי השכר הראוי המגיע לוויס תמורת תקופת עבודתו. וייס הסתמך על חוות דעת של עו"ד
דוד כהן, שכאמור הובילה לסכום של לפחות 4 מיליון שקל. ארנון דחה חוות דעת זו, באומרו שיש בה קשיים מהותיים, היא מובילה לקביעת סכום גבוה מזה שעליו סיכמו הצדדים ושהיא מתבססת על מצג עובדתי שלא הוכח.
לעומת זאת, קיבל ארנון את חוות הדעת של עו"ד נועה קלאו-לוין מטעמן של החברות וקבע, כי הדרך הנכונה היא לפסוק את שכרו של וייס על-פי שעות העבודה בפועל: 1,500 שקל לשעה תמורת 35 שעות. החברות גם חויבו בתשלום הוצאות בסך 15,000 שקל. את וייס ייצגו עוה"ד אליהו סרוסי ומנדי שטרן, ואת מבני אופיר ומשהב - עוה"ד
יחיאל כשר ושחר גונן.
