רכושם של אלוביץ נתפס בניגוד לחוק

תפיסת חפצי האומנות והתכשיטים של שאול אלוביץ, בעל השליטה בבזק, ושל אשתו איריס אלוביץ במסגרת חקירת פרשה 4000 הייתה בלתי חוקית. אם המשטרה נוהגת לפעול כך בצורה קבועה - עליה להפסיק זאת מיד, קובע (יום א', 5.8.18) שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית. לדבריו, מדובר ב"התנהלות של הרשויות אשר סותרת מושכלות יסוד במשפטנו". המשטרה תפסה מבני הזוג חפצי אומנות ב-6.2 מיליון שקל ותכשיטים ב-600,000 שקל, בלא שהיה בידיה צו חיפוש כחוק. המדינה טענה, כי היא תפסה את הרכוש משום שהיא מייחסת לבני הזוג עבירה של הלבנת הון - המאפשרת, בסופו של הליך משפטי, לחלט רכוש בשווי העבירה. חוק איסור הלבנת הון קובע, כי תפיסת רכוש על פיו תיעשה בהתאם להוראות פקודת סדר הדין הפלילי - דהיינו על-פי צו שיפוטי. המשטרה ביקשה וקיבלה בפברואר השנה מבית משפט השלום בתל אביב צו לחיפוש ולתפיסה של מסמכים וחומרי מחשב הדרושים לחקירה. זאת, לצד צווי חילוט לחשבונות בנק, נכסי מקרקעין ומכוניות של בני הזוג. הצו לא כלל חפצי אומנות ותכשיטים, אך הללו נתפסו בכל זאת. המדינה טענה, כי די בכך שבבקשה להוצאת צו חיפוש נכתב שקיים חשד לעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון - וכך יכולה המשטרה לתפוס רכוש בהתאם. עוד טענה, כי ממילא יש לשוטר סמכות תפיסה ללא צו, והיא "מסמכויות שהשוטר נושא עליו לכל מקום". עמית דוחה מכל וכל גישה זו. "לשיטתה של המדינה, יכול שוטר להיכנס לבית עם צו חיפוש או בלעדיו, על-מנת לאתר חפץ ששימש לביצוע העבירה. והנה, לכדה את עינו של השוטר תמונת פיקאסו מקורית התלויה על הקיר, או שולחן מהגוני בסגנון לואי ה-14 בסלון הבית, והוא יכול לומר לחברו 'מצאתי נכסים שניתן יהיה בעתיד לחלט כרכוש בשווי, קדימה להעמיס'. או שיכול שוטר לעצור פלונית ולתפוס סמים בכיסה, ובאותה הזדמנות לפרוק אותה מתכשיטיה ועגיליה בגדר תפיסה לצורך חילוט של רכוש בשווי. "כך נעשה במקרה שלפנינו, ואף גרוע יותר. אף שהמשטרה יכולה הייתה לבקש מראש צו תפיסה של חפצי האומנות והתכשיטים, היא לא עשתה כן. אם סבור הקורא כי המשטרה הופתעה למצוא בביתם של העוררים חפצי אומנות, נספר כי הגיעה לביתם של העוררים עם שתי משאיות ושמאית להערכת החפצים, ורוקנה את הבית מחפצי האומנות. נטען כי באותה הזדמנות, לצד התכשיטים שנתפסו, הורד שעון מידו של העורר, העוררים הסירו טבעות נישואין מאצבעותיהם, והעוררת הסירה עגילים מאוזניה - וכל אלה נתפסו ללא צו תפיסה, ובגדר חילוט זמני של רכוש בשווי. וכל זאת, כאשר בצו החיפוש עצמו נכתב בסעיף ההערות כי 'אין להשתמש בצו זה למטרה שאינה מפורטת לעיל'". עמית מזכיר, כי מדובר בחשודים בלבד שעדיין עומדת להם חזקת החפות ומוסיף: "קשה להלום התנהלות מעין זו, והתקשיתי להבין אם מדובר בפרקטיקה הנוהגת על-ידי המשטרה. אם אכן כך - יש להפסיקה לאלתר". הוא שב ומדגיש: "לשיטתה של המדינה, די למשטרה לבקש צו חיפוש ותפיסה של חפץ או נכס הדרוש לחקירה, ולהשתמש בצו זה כ'כרטיס פתוח' כדי לרוקן את הבית של החשוד מתכולתו לצורך חילוט עתידי של רכוש בשווי, משל הייתה המשטרה קבלן הוצאה לפועל. תוצאה זו קשה בעיני, בלשון המעטה, אך כאמור, כך ממש נעשה במקרה דנן, תוך חריגה רבתי מנוסח צו החיפוש. "...אין בצו החיפוש כל התייחסות לתפיסת חפצים 'שאינם דרושים לחקירה', כמו תכשיטים וחפצי אומנות. על אחת כמה וכמה, שהמשטרה לא יכולה הייתה לדרוש מהעוררים להסיר מעל גופם שעונים ותכשיטים, מה שגובל בחיפוש על גופו או בכליו של אדם ללא צו חיפוש שיפוטי... תפיסת חפצי האומנות והתכשיטים של המבקשים לקתה בפגם כפול: התפיסה נעשתה מלכתחילה שלא כדין, תוך חריגה מצו התפיסה שניתן על-ידי בית המשפט לבקשת המשטרה, ולמרות שהמשטרה התכוונה והתכוננה מראש לתפוס את חפצי האומנות. גם בדיעבד, המשטרה לא חזרה לבית המשפט בבקשה לקבל הוראות לגבי המשך החזקת חפצי האומנות והתכשיטים שנתפסו". עם זאת, אומר עמית, העובדה שבית משפט השלום ובית המשפט המחוזי - אשר נחשפו לחומרי החקירה - לא הורו להחזיר את חפצי האומנות והתכשיטים, מלמדת שהם סברו בדיעבד שקיים פוטנציאל חילוט עתידי ושיש להבטיח שהרכוש לא יוברח. על-מנת לאזן בין שיקולים אלו, הורה עמית להחזיר מיידית את התכשיטים והשעונים של בני הזוג, וקבע שכאשר ידון בית המשפט בגורלם של חפצי האומנות לאחר שישה חודשים מתפיסתם - הוא יביא בחשבון גם את חוסר החוקיות שבמעשי המשטרה. את אלוביץ ייצגו עוה"ד ז'ק חן, מיכל רוזן-עוזר, נעה פירר ותאיר בן-שושן, ואת המדינה - עוה"ד אבי וסטרמן וניצן וולקן.