בית המשפט העליון מאשרר (יום ג', 14.8.18) את התיקון החוק, לפיו אורכו של אשפוז כפוי של מי שביצע עבירה ואינו אחראי למעשיו, יהיה מקביל לעונש המירבי על העבירה שביצע.
ביוני 2015 תוקן חוק הטיפול בחולי נפש - בעקבות פסק דין של בית המשפט העליון - ונקבע בו, כי במקרה של עבריין הסובל ממחלת נפש, "תקופת האשפוז או הטיפול המירבית לא תעלה על תקופת המאסר המירבית". התיקון עורר מחלוקת בשאלה האם בית המשפט רשאי או חייב לקבוע שהאשפוז יימשך לפי תקופת המאסר המירבית. בשל כך תוקן החוק שוב לאחר שנה וכעת נאמר בו: "תקופת האשפוז או הטיפול המירבית תהיה תקופת המאסר המירבית".
השופט בדימוס
אורי שהם קובע, כי התיקון צולח את כל מבחני המידתיות שנקבעו בחוק יסוד
כבוד האדם וחרותו. מטרתו היא למנוע מצב של חוסר ודאות לגבי תקופת האשפוז, שכן ברור שאין אפשרות לדעת מתי החולה יפסיק להיות מסוכן לעצמו ולסביבתו ואין כל דרך אחרת להשיג מטרה זו. לצד זאת, קיימים מנגנונים המרככים את עוצמת הפגיעה בחרותו של העבריין החולה: ניתן לשחררו אם הבריא, ובנסיבות חריגות ומיוחדות אף רשאי בית המשפט לחרוג מלכתחילה ממימוש התיקון לחוק.
עוד קובע שהם, כי לצורך הקביעה ולפיה קיימות ראיות לכאורה לכך שהעבריין החולה ביצע את המעשה המיוחס לו, יש לבחון רק את היסוד הפיזי ולא את היסוד הנפשי של העבירה. כלומר: יש להוכיח שהעבירה בוצעה ולא שהעבריין התכוון לבצע אותה. "כאשר מדובר בנאשם חולה נפש, אין מקום לבחון את שאלת מחשבתו הפלילית, מאחר שאין ליחס לו אשם והוא אינו יכול לגבש מחשבה פלילית", מסביר שהם.
בית המשפט העליון דחה את ערעורו של אב שניסה לרצוח את בתו בת השבע ופצע אותה בצורה קשה. בית המשפט המחוזי קבע שהאיש לא היה אחראי למעשיו והורה על אשפוזו למשך 20 שנה - העונש המירבי הקבוע בחוק על נסיון רצח. האיש טען בעיקר נגד החוקתיות של אורך האשפוז, וכאמור הטענה נדחתה. השופטים
ענת ברון ו
יוסף אלרון הסכימו עם שהם. את המערער ייצג עו"ד אריאל הרמן, ואת המדינה - עו"ד
תמר פרוש.
