תביעתם של מפרקי חברת בטר פלייס נגד מנהליה מהווה חוכמה שבדיעבד, וקבלתה עלולה להרתיע מפני השקעה בחברות הזנק. כך קובע (12.9.18) השופט
עופר גרוסקופף - כיום בבית המשפט העליון, אך בכובעו הקודם כשופט בית המשפט המחוזי מרכז - בהחלטתו לדחות על הסף את התביעה בסך 200 מיליון שקל.
המפרקים - עוה"ד
שאול קוטלר וסיגל רוזן-רכב - הגישו את התביעה בעקבות קריסתה של החברה שפיתחה רכב חשמלי, לאחר שהושקעו בה 850 מיליון דולר. הנתבעים העיקריים היו היזם והמנכ"ל,
שי אגסי; היו"ר
עידן עופר, העומד גם בראש
החברה לישראל שהייתה בעלת השליטה בבטר פלייס; אלוף (מיל.)
משה קפלנסקי, שהיה מנכ"ל בטר פלייס ישראל; אוון ת'ורנלי, שהיה מנכ"ל חברת-האם לאחר הדחתו של אגסי; אלן גלמן, שהיה מנהל הכספים והמשנה למנכ"ל בחברת-האם;
אמיר אלשטיין, שהיה דירקטור בחברת-האם ויו"ר החברה לישראל; ערן שריג, שהיה דירקטור בחברת-האם וסמנכ"ל החברה לישראל; ומשרד רואי החשבון סומך-חייקין.
גרוסקופף קיבל את בקשת הנתבעים לדחות על הסף את התביעה, ביישמו את כלל שיקול הדעת העסקי שקבע בית המשפט העליון. על-פי כלל זה, אם מוכח שהחלטות עסקיות התקבלו בהליך תקין - בידי מי שהיו מוסמכים לקבל אותן ותוך בהעדר
ניגוד עניינים,
בתום לב ובאופן מיודע - לא יתערב בהן בית המשפט ולא יטיל אחריות על מקבליהן, גם אם בדיעבד התבררו כשגויות ואף כהרסניות. גרוסקופף מנתח באריכות את כל עילות התביעה הנטענות וקובע, כי כולן חוסות תחת הגנת שיקול הדעת העסקי, שכן ההחלטות התקבלו בצורה תקינה.
תחילה אומר גרוסקופף, כי אין לקבל את הטענה לפיה עצם קריסתה של בטר פלייס מהווה הודאה של מנהליה בכשלונם. קבלת טענה זו, תיצור חזקה מוטעית ולפיה כל כישלון עסקי מלמד על רשלנות של המנהלים; קשה עוד יותר לקבל אותה כאשר מדובר במיזם חדשני כמו זה של בטר פלייס, שהיה ברור לכל שהוא עלול להיכשל.
הטענה המרכזית של קוטלר ורוזן-רכב הייתה, שהחלטות מהותיות התקבלו בידי ההנהלה והדירקטוריון בלא דיון מספיק. גרוסקופף אומר, כי בכל המקרים הטענה היא שההחלטות לא היו מיודעות - דהיינו התקבלו על בסיס מידע חלקי ולקוי - ובכל המקרים הוא דוחה אותה. ההחלטות העיקריות בהן מדובר:
- פיתוח מספר שווקים במקביל במקום התמקדות בשוק אחד. גרוסקופף מעיר, כי בנקודה זו קיים פער בלתי ניתן לגישור בין העובדות המתוארות בתביעה לבין העילות הנגזרות מהן. לגופם של דברים, מדובר בהחלטה עסקית מובהקת שהייתה אבן יסוד באסטרטגיה של בטר פלייס מאז הוקמה ב-2008, שהייתה ידועה לכל המעורבים במיזם ושמטבעה מחייבת נטילת סיכון על בסיס מידע חלקי. "עתה, משנכשל המיזם, קמים המפרקים ומבקשים להעמיד החלטה זו במבחן ההיגיון העסקי, תוך הטחת האשמות כלליות כי הנושא לא נבחן בצורה מספיקה בשעתו, וכי ניתן היה לאסוף מידע נוסף בעניין זה. לכך לא ניתן להסכים", אומר גרוסקופף.
- הקמת מבנה חברות מורכב. ההחלטה התקבלה משיקולי מיסוי, ואלו כמובן יקולים לגיטימיים - אומר גרוסקופף.
- התקשרות עם יצרן רכב אחד בלבד (רנו). בתביעה לא הועלו טענות קונקרטיות בנושא זה, והתבטאויות הדירקטורים מלמדים שהם היו מודעים היטב להחלטה ולהשלכותיה - ומכאן שהם נהנים מהגנת כלל שיקול הדעת העסקי.
- אי-מינוי סמנכ"ל כספים. התמונה העובדתית מורכבת מזו שתוארה בתביעה, מעיר גרוסקופף. "קשה לחלוק על כך שחוסר יציבות בתפקיד סמנכ"ל הכספים אינו רצוי, ואולם מכאן ועד לטענה כי התנהלות זו מלמדת על כך שהנתבעים אינם זכאים ליהנות מהגנת כלל שיקול הדעת העסקי רחוקה הדרך", הוא קובע.
- אישור תקציב 2012. שוב קובע גרוסקופף, כי "לא נטען כי ההחלטה לאשר את התקציב נבעה מחוסר תום לב סובייקטיבי או שהייתה נגועה בניגוד עניינים. לא נטען גם כי מדובר היה בהחלטה בלתי מיודעת. בהעדר טענות כאמור, התביעה ביחס לעניינים אלה צפויה להיחסם, ויש מקום לסלקה על הסף כבר בשלב זה".
- אי-פרסום הערת עסק חי במועד. גרוסקופף משיב: "מטבע הדברים, אי-הכללת הערת עסק חי בדוחותיה הכספיים של חברה אינה מסבה נזק לחברה עצמה, אלא לצדדים שלישיים - משקיעים ונושים של החברה, אשר נמנעת מהם האזהרה אודות מצבה האמתי של החברה. בניגוד אליהם, החברה עשויה דווקא לצאת נשכרת מאי פרסום האזהרה, לפחות בטווח הזמן המיידי".
- הדחתו של אגסי באוקטובר 2012. ההחלטה התקבלה על-רקע מצבה הקשה של בטר פלייס ולדירקטורים היה המידע הנחוץ כדי לקבל אותה. גרוסקופף מוסיף: "לאור הטענות הרבות שמועלות בכתב התביעה נגד אגסי, והדרך בה ניהל את המיזם, לא ברור מה הנזק שהתובעות סבורות כי פיטוריו באוקטובר 2012 גרמו להן. אכן, קשה לאחוז במקל הארוך משתי קצותיו - גם לטעון כי פלוני הוא מנהל רשלן, וגם לטעון כי פיטוריו היו אובדן חסר תקנה...".
את התביעה נגד סומך-חייקין דחה גרוסקופף על הסף לא בשל שיקול הדעת העסקי - שגורמים חיצוניים לחברה אינם נהנים מהגנתו - אלא משום שלא מצא בה פירוט של הנזק שלטענת המפרקים גרמו רואי החשבון לחברה.
בסיום פסק הדין מציע גרוסקופף לקוטלר ולרוזן-רכב לשקול היטב האם להגיש מחדש את התביעה - אם ימצאו דרך לתקן אותה. הוא גם קורא לכנ"ר ולבית המשפט של הפירוק לבחון היטב תביעה כזאת, אם יבקשו המפרקים לאשר את הגשתה, כדי לראות האם יש אפשרות שיתגברו על המכשולים עליהם מצביע פסק דינו.
בשולי הדברים אומר גרוסקופף, כי בדרך כלל אין הצדקה לדרוש ממי שכבר הפסידו סכומי עתק, להכניס את ידיהם לכיסיהם ולכסות חלק מההפסדים של גורמים אחרים. "כל הפסד מעבר לכך הוא הפסד שהנושים נטלו סיכון לגביו. מכאן שבהעדר נסיבות חריגות, אין מקום לחייב את מי שעמדו מאחורי המיזם בתשלום סכומים נוספים בעקבות קריסת המיזם".
הערה שנייה של גרוסקופף עוסקת בסיכונים הטמונים בקבלת תביעות מעין זו: "אזהרת הנתבעים ראויה להישמע, שכן הפעילות בה עסקינן היא פעילות מסוכנת על-פי טבעה, והוספת הסיכון של תביעות משפטיות על הסיכונים העסקיים הכרוכים בה ממילא עלולה לפגוע באטרקטיביות של השוק הישראלי ביחס לחברות הזנק. מכאן שגם מנקודת מבט זו, דחיית התביעה, ובשלב מוקדם, משיגה תוצאה רצויה, ומשדרת מסר ראוי".
עוד מתייחס גרוסקופף ברמה העקרונית להגשת תביעות המהוות חוכמה בדיעבד. "בדיעבד, כולנו חכמים, כולנו נבונים וכולנו יודעים את התורה, ואולם החלטות עסקיות אינן מתקבלות בסיועה של חוכמה שבדיעבד, ועל כן מצווים אנו שלא לבחון את התנהלות הדירקטורים ונושאי המשרה מבעד למשקפיה. מטעם זה, ומטעמים טובים נוספים, אין בתי המשפט בישראל מהרהרים אחרי החלטות עסקיות מיודעות שקיבלו נושאי משרה בתום לב וללא ניגוד עניינים. כך ביחס למקרה הכללי של חברות המנהלות עסקים בישראל, וכך - מקל וחומר - במקרה של חברות הזנק שכשלו. על כן דין התביעה שלפני, שכל כולה תקיפה בדיעבד של היגיון עסקי שהכזיב, להידחות על הסף".
קוטלר ורוזן-רכב חויבו בתשלום הוצאות בסך 180,000 שקל (מתוך קופת הפירוק).
